מתרבות הידיעות ממקורות שונים שבשבועות הקרובים עומד להיחתם הסכם הגרעין החדש־ישן עם איראן לאחר שהצדדים, כולל ארצות הברית, הגיעו להבנות ברוב הנושאים שהיו במחלוקת, כולל לגבי הסנקציות על משמרות המהפכה האיראניים. בהקשר האחרון, יש סימנים שוושינגטון וטהרן הגיעו לנוסחה עוקפת שתשאיר את הסנקציות הרשמיות על הארגון עצמו, אך תסיר אותן מרוב החברות הכלכליות שלו.
גם בסוגיית הפיקוח על הגרעין אומצה כנראה נוסחה שמשאירה אומנם את הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בתמונה, אך מקצצת את סמכויות הבקרה שלה ומסירה מתוכניות העבודה שלה את הביקורת לגבי הפרות ההסכם בעבר (ההפרות שהמוסד הישראלי חשף בזמנו ושראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו הציג לעיני העולם). מה שחסרה בהסכם לגמרי (וגם נעדרה מההסכם המקורי) היא התייחסות כלשהי לתוכניות של איראן לייצור טילים ארוכי טווח או לפעילותה החתרנית במזרח התיכון, אף שאנשי ממשל ביידן וגם נשיא צרפת מקרון אמרו בזמנו שבכוונתם לקדם "הסכם משופר" שיכלול את הנושאים הנ"ל.
נושא הגרעין ותולדותיו הם אולי ההמחשה הבולטת ביותר להיסטוריה המפותלת של יחסי אמריקה עם איראן מאז פרשת בני הערובה האמריקאים בתקופת הנשיאים קרטר ורייגן; היסטוריה שנוספו לה מאפיינים מטרידים נוספים בתקופת הנשיא אובמה. אובמה, כמעט מיומו הראשון בבית הלבן, שם לעצמו למטרה לפתוח דף חדש ביחסי ארצות הברית והעולם המוסלמי, לרבות איראן שבשלטון האייתוללות. מאחר שהיה עדיין שבוי בקונספציה השגויה כאילו חוסר היציבות במזרח התיכון, ובפרט היחסים המעורערים בין אמריקה לעולם הערבי, הוא תוצאה בלבדית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ושל תמיכת ארצות הברית בישראל — הוא פסח במפגיע על ישראל בביקורו הראשון באזור ונשא נאום "מאוזן" בענייני ישראל והפלסטינים באוניברסיטת קהיר.
אך כגודל יומרתו, כך היה חוסר ההבנה שלו ושל יועציו לגבי המציאות האמיתית במזרח התיכון. כתוצאה מכך הם גם לא נתנו, למשל, את המשקל הנכון לתהום שבין העולם השיעי בראשות איראן לעולם הסוני שמקיף את מרבית מדינות ערב — לא מבחינה דתית ואידיאולוגית ולא מבחינת האינטרסים המדיניים שלהם.
ניסיונות ההתקרבות לטהרן של אובמה בתמיכת "הלובי" הפרו־איראני שקם בארצות הברית בעולם האקדמי והעסקי אומנם לא זכו להיענות האיראנית המקווה על ידם, אך ערערו את האמון באמריקה מצד בעלות בריתה המסורתיות, לרבות ישראל, ובאופן אירוני דווקא המאמצים של טהרן להשגת נשק גרעיני פתחו בפני אובמה מה שנראה לו דרך מבטיחה יותר. יהיה זה מוגזם לומר שלאובמה וממשלו לא היו כוונות אמיתיות וכנות למנוע מאיראן את מטרתה הגרעינית, או לפחות להאט אותה. אך יחד עם זאת, ברור שהוא ראה בהסכם הגרעין פרי יוזמתו סיכוי להפשרת יחסים כללית עם טהרן.
לא זאת הייתה כוונת השליטים האיראנים, או בכל אופן של הגורמים הנצים ביניהם. לדעת המנהיג העליון חמינאי ואנשיו, האיום החמור ביותר על שלטונם איננו הבידוד הבינלאומי, אלא דווקא הפלת הגדרות ופתיחת הצינורות החסומים לעולם הרחב שהיו, לדעתם, מביאות לפגיעה במעמדם הפוליטי המוביל ובמעמד זרועות הביטחון שעליהן הם נשענים. הם אינם מתעלמים מהמצוקות הכלכליות שמהן סובל עמם, אך כל עוד הם מצליחים לשלוט במצב באמצעות הכוח שברשותם, הם אינם רואים סיבה אמיתית לשנות את המדיניות. מלבד זאת, הם בונים על היחלשות הסנקציות בעקבות ההסכם המחודש, לרוב על פי תנאיהם.
גם המאבקים הפנימיים ברובדי השלטון השונים הם לא על אידיאולוגיה אסלאמית, אלא על מי שולט בכלכלה ובכסף. למרות שהסנקציות שהאו"ם וארצות הברית הטילו על איראן כבר עלו לה למעלה מ־200 מיליארד דולר בתמלוגי נפט בלבד, ההנהגה האיראנית לא נטתה להתפשר לגבי ההסכם המתחדש. אדרבה, היא הייתה משוכנעת שאמריקה ואירופה יהיו הראשונות לחפש דרכים לפשרה, כשהאייתוללות משוכנעים שההידרדרות של אמריקה והמערב בכלל היא בלתי נמנעת, ולכן ניצחונם מובטח, מה גם שהם מזהים בהתנהלות של וושינגטון נכונות להגיע להסכם כמעט בכל מחיר. גם בנימין נתניהו הבחין בכך בזמנו, ולכן עשה מאמץ להשפיע על מגמות הממשל באמצעות הקונגרס.
השיקולים של ההנהגה האיראנית אינם רק אידיאולוגיים או היסטוריוסופיים — הם בעיקר תכליתיים, ולמרות שהם מבינים שאין להם סיכוי מול עוצמתה הצבאית של אמריקה, לו זאת הייתה נוקטת אופציה כזאת, הם גם משוכנעים כשהם שומעים את הצהרותיה החוזרות ונשנות של הצמרת האמריקאית בזכות קדימות הדיפלומטיה, שהממשל הנוכחי, ובפרט אחרי פרשת אפגניסטן, יימנע בעיקשות מסכסוך מזוין נוסף במזרח התיכון.