השיח הציבורי על נטישת מקצוע ההוראה משקף את התסכול של המורות והמורים. התסכול הזה מתבטא בממצאי סקר שנערך ברשות המחקר של המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט: רק 54% מהמורות והמורים דיווחו שבכוונתם להתמיד בעבודתם עוד זמן רב. יתרה מכך, 70% מהמורים היום לא היו ממליצים לחברים או לבני משפחה לעסוק בהוראה. זאת למרות ש־72% מהם עדיין מעידים שהם שמחים שבחרו ללמוד הוראה.
הממצאים הם לא פחות מקריאת מצוקה. תחושות אלו אינן מנת חלקם של המורים בישראל בלבד, ודרישותיהם אינן מנותקות מהמציאות. באפריל האחרון פורסמו תוצאותיו של מחקר שערך איגוד המורים הבריטי, ולפיו 44% מהמורים מתכננים לנטוש את המקצוע בחמש השנים הקרובות, ואחד מתוך כל חמישה מורים יעזוב את תפקידו במהלך השנתיים הקרובות. הסיבה הרשמית לכך היא עומס, ובעיקר העלייה בעומס מאז פרוץ מגיפת הקורונה. בין הסיבות הנוספות שמנו המורים נמצאה גם סיבה מוכרת – השכר.
המורה הישראלית הממוצעת הגיעה לתפקידה מתוך תחושת שליחות ומתוך רצון לחולל שינוי משמעותי בחייהם של הילדים. בעבודתה היומיומית היא מתמודדת עם תפקיד שוחק לעתים, עם מערכות הדורשות תמרונים כדי להצליח, עם הורים המעורבים בחיי בית הספר יותר מכפי שנהוג היה בעבר, ועם שכר שאינו הולם את תרומתה המשמעותית למערכת. המורה הזו שואלת את עצמה מה צופן לה העתיד? מהו האופק המקצועי שלה? כיצד תוכל להתפתח, ומה ישתנה מבחינה כלכלית, אם בכלל?
אני מקווה כי הצדדים במשא ומתן יגיעו להסכמה על שכר הולם, שאין ספק שמגיע למורים. אולם אני מעוניינת להעלות את הסוגיות הנוספות הנמצאות על הפרק, או שצריכות להיות על הפרק, לקראת מערכת הבחירות. ראוי היה שמלבד הדיון בשכר המורים ובשביתה, יתכבדו המועמדים ויספרו לנו מהם הפתרונות המוצעים לאתגרים המרכזיים בחינוך.
ראשית, הפערים בין פריפריה למרכז מבחינת הנגשה של חינוך איכותי גדולים מאי פעם. תוכניות לתקצוב דיפרנציאלי נרקמו פעמים רבות בעבר – מה ייעשה כדי ליישם אותן? שנית, אינספור מחקרים שפורסמו בעשור האחרון מצאו שישנה חשיבות רבה ללימודי ליבה כמנוע מרכזי לתעסוקה ולהצלחה בחיים בכלל. אילו פעולות יינקטו כדי להבטיח לימודי ליבה לכל האוכלוסיות בחברה הישראלית?
שלישית, איך ניתן לחזק את מעמד המורה ולעודד צעירים לבחור במקצוע ההוראה על פני מקצועות אחרים, רווחיים יותר או קלים יותר? רביעית, חילופי הממשלות והשרים בעשור האחרון הובילו לשפע של רעיונות, של תוכניות ושל רפורמות שחלקן היו מצוינות, אך היכולת לבצען לאורך זמן נעלמה. כיצד נבטיח את הרציפות השלטונית הנדרשת כדי להוציא אותן אל הפועל? אילו מנגנונים יאפשרו זאת?
במהלך השנתיים האחרונות ביצענו שינויים מרחיקי לכת בהכשרת המורים כדי להכשיר דור של מורים שיהיו מוכנים היטב לאתגרים הבאים שיגיעו, ולשיבוש הבא, אם וכאשר יגיע. בהנחה שההתנגשות הנוכחית בנושא שכר המורים תיפתר, אנשי החינוך בישראל מעוניינים לשמוע מה המערכת מוכנה לשנות? אילו תהליכי עומק יונהגו כדי לשפר את מצב החינוך בישראל? ואיך התאריך 31 באוגוסט בשנת 2023 יהיה באמת ערב חג פתיחת שנת הלימודים תשפ”ד?
הכותבת היא נשיאת המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט