טשטוש גבולות אידיאולוגי הוא אחד המאפיינים הבולטים של הפוליטיקה הישראלית בת ימינו, כשברקע ניצב ציבור רחב שאינו דורש מנציגיו להציג עמדות ברורות, ומפגין בחלקו הגדול אדישות וייאוש כלפי הזירה הפוליטית. השאלה הפלסטינית הינה תחום שבעבר עורר דיונים חריפים והיווה נייר לקמוס להבחנה בין שמאל לימין.

אולם כיום נדחק העניין מראש סדר העדיפויות הקולקטיבי, והשיח סביבו לוקה בחוסר בהירות ובאי־עדכניות. ברקע קיימים חוסר רצון פוליטי לעסוק בנושא והיעדר עניין ציבורי בו. הדבר נובע משילוב בין כמה סיבות: ייאוש קולקטיבי מהסיכוי לקדם הסדרה; התקבעות התפיסה הגורסת שניתן לקדם מהלכים מול העולם הערבי גם ללא התקדמות במסלול הפלסטיני, כפי שהוכיחו הסכמי אברהם; העובדה שלמעט סבבי אלימות קצרים המתפתחים מכיוון עזה ואיו"ש, הזירה הפלסטינית לא מציבה איום קיומי מיידי על ישראל.

דחיקת הנושא הפלסטיני והשיח המאובן סביבו מתבטאים היטב במצעי המפלגות. חלקן לא מציג זה שנים מצע עדכני (הליכוד פרסמה את מצעה האחרון ב־2009, ויש עתיד ב־2015). חלק אחר מציג את אותו המצע משך שנים רבות, או נושא ססמאות קבועות שלא תואמות את השינויים הדרמטיים שחלו במציאות. ולכמה מהמפלגות אין כלל מצע (ש"ס, רע"ם ויהדות התורה).

ניתוח ההתייחסות לנושא הפלסטיני במצעי המפלגות חושף שלוש קבוצות מרכזיות הנבדלות ביניהן בסוגיה הטריטוריאלית, שסביבה מנהלת הציונות דיון מתמשך כמעט 150 שנים. במסגרת הזאת בולטות שתי גישות מנוגדות: היפרדות באמצעות חלוקת הארץ, או מיזוגה לכלל ישות אחת. ברקע התקיימו תמיד שפע רעיונות ביניים שחתרו ליישב בין המתחים, ללא הידרשות להכרעות – ואלה זוכים כיום לעדנה ופריחה בשיח הישראלי.

הקבוצה הראשונה דבקה בהיפרדות פיזית בין שני העמים באמצעות חיץ טריטוריאלי: החל מהרשימה המשותפת הדוגלת בכינון שתי מדינות על בסיס גבולות 67', תוך חלוקת ירושלים, פינוי כל ההתנחלויות ופתרון בעיית הפליטים; עבור דרך מפלגות העבודה ומרצ המצדדות גם הן בחזון שתי המדינות, אך מדגישות את הצורך בחילופי שטחים באופן שיקטין את הצורך בפינוי כלל ההתנחלויות; וכלה ביש עתיד החותרת למימוש חזון שתי המדינות, תוך הותרת גושי ההתנחלויות בשטח ישראל וללא חלוקת ירושלים.

בתווך נמצאת ישראל ביתנו שנוקטת עמימות בשאלה הפלסטינית, וממוקדת באמירה שלפיה הסדרה עתידית תקודם במסגרת הסכם אזורי רחב ותלווה בחילופי שטחים שבהם מתגוררים אזרחים ערבים־ישראלים, בעיקר ב"משולש". הקבוצה השנייה דבקה בעקרון האוטונומיה התרבותית אך לא הטריטוריאלית, תוך היתלות בתוכנית שהציג מנחם בגין במסגרת הסכם קמפ דיוויד ב־1977.

המצדדים בתוכנית זו שוללים מצד אחד חלוקה טריטוריאלית נוספת של הארץ או כינון מדינה פלסטינית ותומכים בהאצת ההתיישבות באיו"ש. עם זאת, הם אינם מעוניינים בהחלת ריבונות מלאה באופן שיחייב שליטה ישירה על ציבור פלסטיני גדול ובכך יאיים על הרוב היהודי במדינה ועל צביונה הדמוקרטי.

נציגי התפיסה הזו שמים דגש על רעיונות "השלום הכלכלי", קרי שיפור מרקם החיים של הפלסטינים כחלופה לשיח פוליטי או לתוכניות מדיניות. רבים מהם, דוגמת ראשי המחנה הממלכתי והרוח הציונית, עושים שימוש נרחב במושג "צמצום הסכסוך". הקבוצה השלישית מגולמת במפלגת הציונות הדתית, שהיא הכוח הפוליטי היחיד בכנסת המצדד בהחלת ריבונות מלאה באיו"ש (אך לממש את היעד באופן מדורג). הציונות הדתית גם קוראת להאצת מפעל ההתיישבות ("עוד מיליון מתיישבים"), ולא מתייחסת במצעה לשאלת מעמד הפלסטינים – לרבות אפשרות אזרוח או מתן אוטונומיה – אלא מסתפקת בשלילה מוחלטת של הקמת מדינה עצמאית.

שתי חלופות אסטרטגיות

ערב הבחירות, האזרח הישראלי ניצב בפני "שוק רעיונות" אנכרוניסטי בהקשר הפלסטיני. אלה הדוגלים בהיפרדות מתקשים להתמודד עם העובדה שחזון שתי המדינות – בוודאי באופן שבו גובש בראשית תהליך אוסלו – אינו ישים כיום. זאת בעיקר בשל פיצול המערכת הפלסטינית בין שתי ישויות נפרדות, הרשות וחמאס, העוינות זו את זו. דבר זה יוצר קושי לשלב את רצועת עזה בהסדר שאליו תגיע ההנהגה ברמאללה.

מנגד, מי שמצדד ברעיונות האוטונומיה לא מתמודד עם ההתנגדות הפלסטינית כלפי הנושא, וכן עם האפשרות שהמשך קידום "השלום הכלכלי" מביא למיזוג אזרחי־תשתיתי גובר בין ישראל לאיו"ש, שיקשה בעתיד על הפרדה טריטוריאלית. במילים אחרות, מדובר בנתיב מוסווה וארוך יותר בדרך למדינה אחת.

מצעי המפלגות משקפים, בין היתר, את שינוי מוקד הדיון הישראלי בנושא הפלסטיני לאורך השנים. כל שלוש הגישות התקיימו תמיד בשיח הישראלי, אולם המינון ביניהן היה שונה, וכן העומק האידיאולוגי של הטיעונים שעליהם הם נסמכו.

עד 1977 התקיימה מציאות עמומה, כאשר ברקע עלו קולות שתבעו החלת ריבונות מלאה (בעיקר הליכוד), וכאלה שחתרו לפשרה טריטוריאלית, ללא הקמת מדינה פלסטינית (יגאל אלון). מאז 1977 ועד 2000 הדיון המרכזי התנהל בין אלה שהציעו אוטונומיה לאלה שקידמו בפועל חלוקה, כפי שגולמה בהסכם אוסלו ובהקמת הרשות הפלסטינית. משנת 2000 ועד היום, במקביל לגוויעת המו"מ המדיני, יש דומיננטיות לרעיונות הביניים והאוטונומיה לסוגיהם.

בפני ישראל ניצבות בפועל כיום שתי חלופות אסטרטגיות בלבד בנושא הפלסטיני. שתיהן רחוקות מלהיות קוסמות או בעלות יכולת להבטיח יציבות וביטחון לאורך זמן. הראשונה – המדינה האחת שתיווצר בעקבות "היספגות" איו"ש בישראל; השנייה – היפרדות פיזית שבמסגרתה ישראל תקבע את גבולה עם איו"ש. עדיף שזו תהיה באופן מוסכם בין שני הצדדים, אולם יש להיערך למימושה גם באופן חד־צדדי נוכח סירוב או קושי יישומי שיתהוו בצד הפלסטיני. כלומר, מתווה עדכני של תוכנית אלון מ־1967.

חשוב להציב כבר עתה סייגים בהקשר להיפרדות הפיזית: מעמד הישות הזאת אינו חייב להיות מדינה (בעבר כונה מעמד זה "אוטונומיה פלוס" או "מדינה מינוס"); סביר שהיא תמשיך להציב אתגר ביטחוני אשר יחייב התערבות ישראלית; היא תהיה תלויה בישראל בהיבט הכלכלי והאזרחי; וישנה סבירות נמוכה מאוד שההסדר העתידי יכלול את רצועת עזה. חשוב מכל – המהלך צפוי לעורר מתח פנימי עז בישראל בעקבות פינוי צפוי של יישובים, וזאת גם אם גושי ההתיישבות הגדולים יישארו על כנם תחת ריבונות ישראל.

על נבחרי הציבור להציג בפני הבוחרים תמונה מורכבת לגבי המציאות העכשווית ולגבי חזונם לעתיד. החברה בישראל, מצדה, חייבת לדרוש תשובות ברורות, בפרט באותן נקודות סבוכות שהמענה להן כיום הוא ססמאות כלליות ולא עדכניות, או נוסחאות קוסמות לכאורה המבטיחות את המשך המצב הקיים.

כפי שהוכח בעבר, לישראל אין יכולת לברוח מהנושא הפלסטיני או להעלים אותו, וההכרעות בנושא עלולות להתקבל מתוך אילוץ ומעמדה אסטרטגית נחותה ובתגובה לתמורות, כפי שאירע לאחר האינתיפאדות הראשונה והשנייה. מדובר בסוגיה קיומית שגדול אויביה הוא האסקפיזם הרווח במחוזותינו, ולצדו גם השיח השטחי והיעדר הבנות עומק לגבי תהליכים היסטוריים ולגבי החברות והתרבויות הסובבות את ישראל.

הבחירה הישראלית אפוא היא בין חלופה רעה לגרועה. הראשונה – היווצרות לאורך השנים של שני מעמדות אזרחיים לפי הדגם הדרום־אפריקאי, שתלווה בלחץ בינלאומי גובר על ישראל. ישות אחת נטולת חיץ פיזי עלולה גם להביא להתפתחות אלימות במאפיינים בלקניים בין שתי חברות שמנהלות ביניהן מאבק יצרי עתיק יומין, ויתקשו כנראה להתגבר על משקעי העבר ולחיות יחד בישות משותפת.

מנגד, ניצבת החלופה של שתי ישויות נפרדות, ולצדן רצועת עזה כישות שלישית, שביניהן לא שוררים שלום ואחווה, אולם מתקיים קו גבול קשיח שיכול להיות בסיס לסטטוס קוו ממושך יחסית ובלם בפני מיזוג טעון של שני העמים.

הכותב משמש כראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וכחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן