סוף שבוע ארוך עבר על העם היהודי בראש השנה, עם עלייה דרמטית של אירועי טרור ביהודה ושומרון בערב החג, בחג עצמו ובימים שאחריו. רשימת הפיגועים כוללת ירי, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על נוסעים; ירי מכוון לעבר חיילים; ניסיון פיגוע במסילת ברזל בצפון במטרה להוריד רכבת מהפסים; התעוררות טרור מחודשת במזרח ירושלים ועוד.
הגל הנוכחי אינו רצף של פעולות יחידים, אלא טרור מאורגן שמחדש את פעילותו, ולאחרונה מצרף אליו כפרים שהיו שקטים עד כה – ונשאלת השאלה למה דווקא כעת? ארגוני הטרור רואים את החייאת חזון המדינה הפלסטינית על ידי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בביקורו ברשות הפלסטינית בחודש יולי האחרון, ובנאומו של יאיר לפיד בעצרת האו"ם בשבוע שעבר – כהצלחתם וכניצחון. חזון המדינה הפלסטינית שהורד מסדר היום על ידי ממשל ארה"ב בראשות טראמפ וממשלת הימין בראשות נתניהו בישראל, חוזר לסדר היום.
תאמרו: מדובר רק בהצהרות של לפיד על מדינה, הרי לא ייצא מהן דבר. כבר אמרו קדמונינו וגם רבני הדור האחרון: "עצם הדיבור על פשרות ונסיגות הוא תחילת בריחה". זה בדיוק מה שקרה בהסכמי אוסלו. לא היה אפשר לעצור את התהליך, אף על פי שההסכמים הופרו שוב ושוב.
לפיכך הפלסטינים רואים, בצדק מבחינתם, שצלחה דרכם. כל קריאה לשלום, כל עוד האויב לא הניח את נשקו, מזמינה טרור נוסף. הבשורה באו"ם של לפיד משדרת להם שבמבחן הזמן, האלימות מצליחה להכניע את ישראל. לשיטתם, הטרור משתלם והם מנצחים. אם כך, למה שיוותרו?
מי שמציע מו"מ עם הפלסטינים במקום לטפח את הסכמי אברהם עם מדינות האזור הערביות, מתעלם מהניסיון ההיסטורי שיש לישראל: בכל פעם שעלתה הסוגיה הפלסטינית – גלי הטרור גברו. כך פרצה הסלמה מיד עם הסכמי אוסלו. לא רק בשל כלי הנשק שנמסרו להם והשטחים והערים והכפרים שהועברו לידיהם; לא רק משום שמוסא ודאוד מהמשטרה הפלסטינית לא יעשו את העבודה כפי שיעשו משה ודוד; אלא גם בשל הניצחון המוראלי שבהכנעת ישראל.
תמונות הניצחון של מנהיגי הטרור שהובאו לישראל מהגלות בתוניס, פורסמו בעולם הערבי. השהידים והאסירים הם גיבורי תרבות ברשות הפלסטינית ובמזרח ירושלים, וגם בחלק מהחברה הערבית־ישראלית. כך מגדלים את הדור הבא של הטרור, וכך התיאוריה של השמאל היהודי שבסוף הפתרון הוא מו"מ עם ראשי הטרור, תורגמה אחרת בצד הערבי־פלסטיני. לדידם, עוד גלי טרור יביאו לעוד ניצחונות של האומה הפלסטינית.
הניסיון ההיסטורי לאורך הדורות לימד אותנו על פריכות היחסים בין האומות לעם ישראל. גם הציונות החילונית המודרנית הכירה בתופעה הבלתי מוסברת של האנטישמיות. אחרי הרבה פוגרומים, פרעות ושואה, היא הבינה שצריך ארץ מקלט ליהודים. בארץ המקלט שלנו, ארצנו היחידה, יש לחזק את ההרתעה ולבצר את כוחה של ישראל ולא לנגוס ממנה עוד חלקים. נתנו די והותר. כל שטח שהועבר הפך לשטח של טרור.
אחרי הקריאה לפלסטינים לשלום באינסוף טקסים, יש להכיר במציאות: אין הרבה קונים בצד השני. העם היהודי "מדבר שלום – הֵמה למלחמה", ולנו אסור להתבלבל בעתים. כשם שלא מתאים לנהל מלחמה במציאות של שלום, אזי בעת מלחמה על הארץ, הריבונות והמשילות, נאמנים דברי יואל הנביא: "כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים".
נסתפק בתפילה לשקט, לביטחון ולקיום ההבטחה הנבואית שכתובה בתפילת ראש השנה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". את הדגש יש לשים על שתי המילים האחרונות. אם הפלסטינים יחששו, גם שלום ישרור בארץ.