הישראלים צריכים לשנות את מערכת היחסים שלהם עם יהדות התפוצות - מאידיאולוגית וסמלית לקונקרטית וממשית. הם צריכים להתחיל לחשוב על יהודי התפוצות לא כעל מושג מופשט הממלא תפקיד אידיאולוגי, אלא כעל אנשים אמיתיים. שינוי כזה עשוי לספק מענה לשסעים שנפערו בין יהודים בישראל ויהודי התפוצות.
כאשר יהודים ישראלים נשאלים על מהות הקשר והמחויבות שלהם ליהודי התפוצות, הם עונים את מה שלימדו אותם בבית הספר: אם יהודים ברחבי העולם נרדפים או נפגעים, על מדינת ישראל מוטלת החובה להתערב ולהביא אותם לישראל. הבנה זו משקפת את טיב הלגיטימיות של מדינת ישראל. בניגוד לתפוצות, שם החיים היהודיים עלולים להיות תלויים על בלימה ובעלי אופק מעורפל בשל אנטישמיות והתבוללות, החיים היהודיים בישראל מייצגים עם ריבוני שחי בארצו ולוקח את גורלו בידיו. יהדות התפוצות מייצגת את הדרך האלטרנטיבית של החיים היהודיים - דרך ללא עתיד. יהדות התפוצות חשובה לישראלים כמושג שממלא תפקיד אידיאולוגי בהצדקת קיום המדינה היהודית.
מעמדם של יהודי התפוצות באידיאולוגיה הישראלית דומה למעמדו של העם היהודי בתיאולוגיה הנוצרית. לפי אוגוסטינוס הקדוש, ההשפלה והסבל של יהודים שנגרמו עקב דחייתם את ישו "מוכיחים" את האמת של הנצרות; כך גם חוסר היציבות של יהודים בתפוצות כביכול "מוכיח" את אמיתות הציונות ומדינת ישראל. יהודי התפוצות חשובים לישראל לא בשל התרומות שהם מעבירים למדינה ולא רק משום שהם מסייעים בהבטחת תמיכה דיפלומטית וצבאית. ישראל זקוקה ליהדות התפוצות ברמה הרעיונית, האידיאולוגית והסימבולית.
מאחר שישראל היא מדינה המושתתת על בסיס אידיאולוגי, אמירות ומחוות אידיאולוגיות, ריטואליות וסמליות מהוות חלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי שלה. אך מה שחסר ביחס הישראלי ליהודי התפוצות הוא דאגה, עניין או היכרות עם יהודים אמיתיים שיש להם אהבות, תחומי עניין ורצונות.
בדיאלוג שביצע לאחרונה המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) בהשתתפות למעלה מ־300 מנהיגים יהודים מכל רחבי העולם, אשר עסק ביישום סעיף 6 בחוק היסוד שבו מתחייבת מדינת ישראל באופן חוקתי לפעול לקידום הקשרים בין יהודי התפוצות ומדינת ישראל ולשימור המורשת היהודית בתפוצות, היו משתתפים שטענו שבמקום שמדינת ישראל תפעל לקידום החינוך היהודי בתפוצות, עליה לבחון את החצר האחורית שלה עצמה. עליה לקדם חינוך יהודי בישראל, ובמיוחד חינוך שעוסק ביהודי התפוצות ובקהילותיהם.
שוב ושוב המשתתפים היהודים מצפון אמריקה הביעו דעה שהישראלים אינם יודעים דבר על התפוצות ובעצם לא אכפת להם. המשתתפים הכירו בהבדלים הפוליטיים, האידיאולוגיים והדתיים בין הרוב הליברלי הלא אורתודוקסי של יהודי צפון אמריקה ובין האוכלוסייה הישראלית. למרות זאת, הם הביעו רצון לקיום דיאלוג ויצירת חיבור והבנה הדדית. הם מאמינים שדיאלוג כזה צריך להתבסס על כך שישראלים מכירים ביהודי התפוצות ולומדים על חייהם, בדיוק כפי שהם מנסים ללמוד על ישראל ולהבין אותה.
גם יהודי התפוצות לא השתחררו לחלוטין מאחיזתה הסמלית והמופשטת של ישראל. כאשר יהודי התפוצות חיבקו את ישראל בשנים 1948 ו־1967, הם התמקדו במידה רבה בעצם קיום מדינת היהודים, לאו דווקא במציאות הקונקרטית של המדינה. זה היה עצם הקמתה של מדינה יהודית שהלהיב כל כך את יהודי התפוצות ואת ההנהגה היהודית לאחר השואה. עם זאת, אחיזה סמלית או אידיאולוגית זו של ישראל הופכת פחות ופחות בת קיימא. בכל המפגשים שקיימנו, משתתפים צעירים יותר התייחסו מעט מאוד לאירועים הבולטים בהיסטוריה היהודית כמו השואה או הקמת מדינת ישראל, ובמקום זאת היו ממוקדים יותר בתנאי חייהם בפועל, בין שבישראל ובין שבתפוצות. כתוצאה מכך, מרבית המשתתפים הצעירים יותר, ישראלים ואמריקאים כאחד, ציינו כי קיים "מרחק גדול בין ישראל ויהודי התפוצות".
טוב תעשה ישראל אם תישמע לקריאתם של יהודי התפוצות לבסס את היחסים על מגע קרוב ואישי בין בני אדם. טוב יעשה משרד החינוך אם ייצור ויישם במערכת בתי הספר הישראלית תוכנית לימודים אמיתית העוסקת בקהילות יהודיות ברחבי העולם כיום.