יש עניין אחד שמשותף לכל בעלי זכות הבחירה ומהווה קונצנזוס מקיר לקיר: לעם ישראל נמאס מבחירות. הריטואל של קיום בחירות אחת למספר חודשים – מיצה את עצמו. אנו בשלהי מערכת הבחירות החמישית בשלוש שנים. במצב נורמלי, חמש קדנציות מתפרסות על פני 20 שנה. חילופי ממשלות תכופים והיעדר רצף שלטוני הם בגדר הזרקת רעל לגופן של דמוקרטיות פרלמנטריות.
ישראל רוצה וזקוקה לממשלה יציבה. אמת, רוב הישראלים רוצים ממשלה כזו רק אם תורכב על ידי הצד שלהם. אבל יש גם ציבור לא מבוטל שמוכן לקבל ממשלה שהוא לא לגמרי נמנה עם חסידיה, ובלבד שתפטור אותו מעונשן של עוד בחירות.
על פי המצב הפוליטי המשתקף לנו מהסקרים במשך תקופה ארוכה, מי שקרוב להקמת ממשלה בעלת יכולת שרידות סבירה זהו רק בנימין נתניהו. עליו להשיג רק עוד מנדט אחד. לפיד זקוק להרבה יותר. הציבור הישראלי כבר לא ינשום לרווחה אם המילים "עלה בידי להרכיב ממשלה" יבשרו על עוד קואליציה שאין למרכיביה הסכמות בשאלות היסוד של המדינה, ודינה להתפרק. זוהי בשורה לא מרנינה למי שההתנגדות לנתניהו הפסיקה להיות עבורו עמדה פוליטית והפכה למשימת חיים.
ההיסטוריה הישראלית רצופה היעדר הכרת תודה של העם למנהיגיו. מתחילת המאה הקודמת התגבשה כאן קבוצת אנשים הרסנית המעניקה משמעות לאמירה "ארץ אוכלת מנהיגיה". לא רק ז'בוטינסקי, בגין ונתניהו חשו את נחת זרועה, אלא גם מנהיגיה שלה. החל מהאב המייסד בן־גוריון, שסולק ממפלגתו, דרך מחליפו משה שרת, עבור לגולדה מאיר, דרך שמעון פרס, שהודח על ידי עמיר פרץ, שהודח על ידי אהוד ברק, שהודח על ידי עמרם מצנע, שהודח על ידי אברהם בורג, שהודח על ידי בנימין בן אליעזר, שהודח בידי שלי יחימוביץ', שהודחה בידי יצחק הרצוג, שהודח על ידי אבי גבאי, שהודח בידי עמיר פרץ, שסולק לטובת מרב מיכאלי. חד גדיא, חד גדיא.
דווקא במחנה הלאומי טופחה בדבקות קנאית הדרך ההפוכה של נאמנות למנהיג והתייצבות מאחוריו גם בימי סגריר. אולי משום שבאופייה הייתה הליכוד תנועה חוץ־ממסדית, שהנהגתה הושפלה ונרדפה בידי הממסד, התפתחה בה תרבות ארגונית ופוליטית של יחס מכבד למנהיגיה, שגם סייע לה לנצח בבחירות שוב ושוב מול הכוחות האיתנים והאימתניים של התקשורת, הפקידות, מערכת המשפט, ההסתדרות וגופי ממסד נוספים.
ישראל זקוקה למנהיגות יציבה שתזכה בדיוק לסוג הגיבוי שהליכוד יודע להעניק למנהיגיו. אנו נתונים במשבר חיצוני קשה בהרבה מכפי שמצטייר בתקשורת: משטר איראני עם מנטאליות שהידית, המחויב להשמדת ישראל, ומפתח יכולת גרעינית בזמן שהוא נתון לאיום פנימי.
במקביל לחבית חומר הנפץ הזו, אנו נתונים למשבר עולמי נפיץ לא פחות, המחייב את ישראל לתמרן ולשרוד בין אילוצים קיומיים לשיקולים ערכיים. התמודדות עם אתגר מורכב שכזה מחייבת גיוס כוחות שיש להם הכלים, הניסיון והמעמד הבינלאומי להתמודד עם ההשלכות של העמדות והמעשים שלנו.
הערבה המפליקה
השאלה היא כיצד להתגבר על ההתנגדות הלא רציונלית של השמאל לנתניהו. בהקשר זה צריך לבחון מה מוציא את אנשי השמאל מהבית כדי להצביע. האם זו הערכה ללפיד, לגנץ או למיכאלי? על פי כל הסקרים שבוחנים התאמה לראשות ממשלה, נתניהו מוביל בפער עצום על פני כל השלושה. מאז שנכנסנו לסבבי הבחירות החוזרים ונשנים – לא היה סקר אחד שבו נולד מנהיג אחר הנתפס כמתאים יותר לשמש כראש הממשלה.
אלא שעובדה זו לא פותרת את בעיית הטרלול ביחס של השמאל לנתניהו, שהדביקה גם חלקים מהמרכז ומהימין. טרלול שלא רק שחרג מגדר גבולות הסביר, אלא גם השליך לרעה על יכולת התפקוד של הדמוקרטיה הישראלית בסרסו כל ויכוח מדיני, כלכלי וחברתי. כל הסוגיות שבמחלוקת מאבדות את מקומן נוכח המטען הרגשי המצטבר סביב השאלה: כן ביבי, לא ביבי. זה משהו לא מוסבר, לא מפוענח, לא רציונלי.
זוהי מורסה שצריך להתמודד איתה. כי היא לא תיעלם מעצמה.
כדי לאפשר למתנגדי נתניהו את התרפיה הנפשית שלה הם זקוקים, צריך קודם כל לסגור בפניהם את שביל הבריחה אל השקר העצמי. הכוונה היא לטיעון הכוזב שהבעיה היחידה שלהם עם נתניהו היא כתבי האישום. חלקם אפילו מפליגים בשבחי תפקודו, מעמדו, הישגיו וכישוריו.
בהיחבא, בשיחות שלא לציטוט, מותחים לא מעט אנשי שמאל ביקורת על הגשת כתבי האישום נגד נתניהו. בהקשר זה, למרבה הצער, אני חייב לציין שנתקלתי לא פעם באנשי שמאל שהסבירו לי באופן פרטי, שלא היה מקום להגשת כתבי האישום, ואחר כך נתקלתי בשמותיהם על גבי עצומות הקוראות למנוע מנתניהו לכהן בגין כתבי אישום אלו. כתבי האישום נוצרו כקרדום לחפור בו ונשארו כאלה.
הבעיה המרכזית של חבורת "רק לא ביבי" היא העץ שעליו טיפסו. העץ הזה מזכיר את הערבה המפליקה בספרי הארי פוטר. אם נקלעת לקרבת העץ, לא תוכל להשתחרר מזרועותיו. הוא יצליף בך עד זוב דם. בני גנץ שניסה לרדת מהעץ בתקופת הקורונה – חש זאת היטב על בשרו הפוליטי. "באנו לשנות. ממשיכים לשנות" – אומרת ססמת הבחירות של לפיד. ססמה מדויקת יותר תהיה: "באנו לשנוא. ממשיכים לשנוא".
השמאל הישראלי יודע להיאחז בשנאה בעוצמה יוצאת דופן. הוא לא יודע להרפות. באופן כמעט ילדותי ההתייחסות לנתניהו היא כאל בן אלמוות, שיחזיק ברסן השלטון עד 120 שנה ואולי אף מעבר לזה. השמאל שלא יודע לתת למנהיגיו שלו לרדת מעל במת ההיסטוריה בכבוד, לא מסוגל אפילו לחשוב על נתניהו כעל איש פוליטי שיידע להיפרד בצורה מכובדת מתפקידו כשתגיע השעה.
בחיים אנחנו לומדים בדרך הקשה, שצריך ללמוד להרפות מאובססיות. קל וחומר בפוליטיקה. מדינת ישראל משלמת מחיר כבד מדי על האובססיה של השמאל, שלא רק נמנע מלשבת עם נתניהו בממשלה אחת ולאפשר לו לייצב את הספינה, אלא מתנפל כערבה מפליקה על כל מי שמגלה סממני ריכוך, פיוס ורצון טוב ומגלה נכונות כזו. במיוחד נוכח העובדות המתבררות במשפטי נתניהו וחושפות ברבים את קלונה של הפרקליטות. למען טובת המדינה הגיע הזמן להכריע ולשבור את התיקו הפוליטי הדמיוני. אני אומר דמיוני, משום שהוא מתבסס על גוש חוסם לא הומוגני, שחלק ממרכיביו מהווים סכנה של ממש לקיומה של המדינה.
אחריות לאומית היא שם המשחק. מי ששוללים כל הישג וכל יתרון שהשיג נתניהו לישראל במהלך שנות כהונתו – לא ראויים לאמון ציבורי. במדינה נורמלית גם יריבים פוליטיים יודעים לפרגן על הצלחות חסרות תקדים של יריביהם. במדינה נורמלית נותנים למי שמזוהה כמתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה – להוביל. במדינה נורמלית מאפשרים למנהיג שעשה ופעל רבות למענה ולמען אזרחיה, ובהצלחה לא מבוטלת, לבחור את הדרך הנאותה להיפרד מהתפקיד ומהשירות למדינה.
מדינת ישראל נכנסת לשנה ה־75 לקיומה. הגיע הזמן להיות מדינה נורמלית ולאפשר לנתניהו לסיים בכבוד קדנציה שבה יוכל להביא לידי ביטוי את הידע, המעמד הבינלאומי והניסיון הרב שצבר כדי להשלים מהלכים שיצעידו את ישראל קדימה כלכלית, צבאית, מדינית וחברתית.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]