זה התחיל כערב משפחתי רגיל. ואז ריב פרץ בין ההורים. האב התרתח, דחף, קילל, חנק, הטיח את האם אל הקיר. היא צרחה, התחננה, והוא, באיבוד שליטה, הכה בפניה, עד שלבסוף הותיר אותה מדממת על רצפת המטבח. זה לא יופיע בתקשורת. למרבה הצער, זה אירוע שגרתי מדי, פשוט מדי, במקרה הטוב הוא ייכנס לאיזושהי סטטיסטיקה, שאולי תתפרסם ביום המאבק באלימות במשפחה.
שני "גיבורי הפרשה" יטופלו ללא ספק. בית החולים יטפל באישה, המשטרה תגבה עדויות, רשויות הרווחה יתערבו, הפרקליטות תגיש כתב אישום נגד הבעל, ובית המשפט ידון בו.
אבל אם נרחיב את התמונה, נמצא בפינה השמאלית למטה דמות נוספת באירוע, ואולי זו שנפגעה ממנו יותר מכל. זו הילדה ש', בת ה־10, שכל הזמן הזה עמדה בפינת הסלון וצפתה במתרחש, כשהיא משותקת מאימה. מול עיניה היא רואה את כל חומות ההגנה מתמוטטות, את התא המשפחתי קורס. היא רואה איך אלימות היא הדרך לפתרון מחלוקות, ומקבלת מושגים ראשונים על חיי זוגיות וחיי משפחה. את הצלקת היא תישא עד סוף חייה. המראות יחזרו אליה גם בגיל 60, כשהיא עצמה תהיה סבתא. בעיקר היא תזכור אז את הבדידות.
הילדה ש' לגמרי לבד. לא רק שהרשויות לא רואות אותה, לא מבינות את מצוקתה ולא חושבות שהיא ראויה להתייחסות, אלא גם הוריה לא רואים אותה בזמן שהם עסוקים במלחמתם זה בזה, ושוכחים שהם אחראים על היצור הרגיש והפגיע הזה שהם הביאו לעולם. הילדה ש' היא הילדה השקופה שאף אחד לא רואה, וכמוה יש בישראל 600 אלף ילדי ש' - ילדים החשופים לאלימות במשפחה. ילדים שפצועים ומדממים, אבל "רק" מבפנים. ילדים שהבכי החרישי שלהם לא נשמע על רקע זעקות השבר, הזעם והבכי של הוריהם.
600 אלף ילדים לא מהווים מקרה פרטי שהשנים ישטפו, אלא תופעה חברתית נרחבת. דמיינו לכם 20 אצטדיוני סמי עופר עמוסים בילדי ש'. בני שנתיים, בני 14, דוברי עברית, ערבית, רוסית או אמהרית, מצפון תל אביב או מכפר בגליל. כולם זקוקים להתייחסות מקצועית, לסיוע רגשי. כולם בסכנה לפתח מצוקות, חרדות, חסכים רגשיים או ליקויי התנהגות, ובעיקר - כולם מועמדים להעביר את האלימות כנורמת התנהגות לדור הבא.
ועדיין, מתוך כולם רק 1,976 ילדים, נכון לשנת 2021 ולפי נתוני משרד הרווחה, כלומר שליש אחוז, קיבלו טיפול במקלטים או במרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה. כשמדברים על "אובדן המשילות", אני רואה גם אותם, את ילדי ש' המופקרים לגורלם, שאיש לא רואה.
לספק להם כתובת
בימי בחירות, כמו גם בימים של הרכבת ממשלה חדשה, "אובדן המשילות" הוא ביטוי שגור. אם תכניסו אותו לגוגל, תקבלו תמונות של הנגב. אבל אובדן המשילות הוא לא רק עניין של גיאוגרפיה, אלא גם ויתור מוחלט של המדינה על מאבקים בתופעות חברתיות שיצאו משליטה - לא רק בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, אלא גם בהרצליה ובפתח תקווה. במציאות זו, כשכולם מתמקדים במשרדי המשפטים וביטחון הפנים להשבת המשילות, אני מסמנת את משרד הרווחה כשותף בכיר למשימה זו.
אין מדובר רק בעניין נקודתי או מגזרי, אלא בטיפול גורף בתופעות חוצות יישובים ומגזרים. מבלי להקל ראש בצורכיהם של קשישים בודדים, נשים נפגעות אלימות, נכים או פגועי נפש, את הילדים החשופים לאלימות יש להציב במקום גבוה בסדרי העדיפויות הלאומיים. צריך להתייחס אליהם כאילו שמאחוריהם עומדת מפלגה שדואגת להם ומציבה כתנאי את התמיכה הממסדית בהם. לא רק בגלל עוצמת הפגיעה שחוו וסיכויי הטיפול הלא רעים, אלא גם מפני שהילדים האלה הם העתיד שלנו, ליבת החברה הישראלית, מעבירי הלפיד לדור שאחריהם.
למרות זאת, כיום מסתפקת המדינה בתוכנית הצנועה והחדשה יחסית של ויצו לטיפול בילדים חשופים לאלימות (שאכן מבוצעת בשיתוף עם משרדי הבריאות, החינוך והרווחה), ומלבדה לא מייצרת כל שירותים נוספים להסברה, למנגנוני איתור במערכות השונות או להרחבה ושכלול של טיפול משלים מטעמה. על שרי החינוך, הבריאות והרווחה תהיה מוטלת אחריות כבדה - לייצר סדר עדיפויות חדש במדיניות המשרד, ולהיאבק למען הגדלת תקציבים כדי למנוע ולפתור בעיות, ולא רק לייצר מראית עין של טיפול בהן.
בעניין הילדים החשופים לאלימות, המשימות זועקות ומחכות למנהיג שיראה אותן: יש להכשיר כל מורה, רופא, אחות ופסיכולוג לאיתור וזיהוי ילדים אלה, יש להתאים את החקיקה כך שתאפשר טיפול מקצועי בילדים אלה לאחר איתורם, ולאפשר טיפול ומעקב רגשי והתפתחותי לכל ילד שנפגע מאלימות במשפחה, כולל אלו ש"רק" נחשפו אליה.
יש להטמיע במערכת החינוך כמקצוע חובה את לימודי מניעת האלימות ויישום השוויון המגדרי, לתדרך ילדים במוסדות החינוך כיצד לנהוג אם קיימת אלימות במשפחתם, ולספק להם כתובת לפנות אליה במקרה כזה. וכמובן - להחמיר ענישה ואכיפה בכל הקשור לעבירות אלימות במשפחה.
ברחוב העירוני הרגיל, בין חנויות ומדרכות, רבים מהעוברים והשבים חוו כילדים אלימות במשפחה. שיחת עומק עם כל אחד מהם תראה את המקומות השונים שאליהם לקחו את הטראומה, מהדחקה ועד שינוי מסלול החיים. הגיע הזמן להכיר בתופעה כנושא חברתי־לאומי המחייב מענה - אם לא למען הילדה ש', אז לפחות למען הדורות שיבואו אחריה.
הכותבת היא יו"ר ויצו