לפני זמן לא רב מצאתי את עצמי מדבר מול כיתת מחוננים בצפון הארץ. מולי ישבו כ־25 מהמוחות החריפים והמבטיחים במדינה, חומר ביד היוצר. סיימתי את דבריי על שוק העבודה העתידי ושאלתי: “מה תרצו לעשות כשתגדלו?”. רוב התשובות היו צפויות למדי: המון תוכנה, קצת רפואה, פוליטיקה. לתומי שאלתי: “מי ירצה להיות מורה?”, דממה. קריירה בהוראה אפילו לא נשקלה כאופציה.

אנחנו עדים לתהליך ארוך ומעציב של שחיקה הולכת ומחמירה במעמד מקצוע ההוראה, שאינה מתבטאת רק בשכר נמוך. מעמד המורים פשוט לא משקף את חשיבותו האדירה של המקצוע. אפשר לנסות לדון מדוע, אבל דיון הרבה יותר רלוונטי הוא: מה עושים עם זה? ידע שנצבר משנים של מחקר יכול להצביע על הדרך לפתרון. ראשית, בעידן שבו מכונות כותבות עבודות אקדמיות, וגוגל מוצא כל פיסת מידע, מורים כבר אינם צריכים לעמוד בכיתה ולהרצות או להיות בייביסיטר לתלמידים. שנית, אנו מתמקדים מחדש בהבנה של למידה הניתנת להגדרה כשינוי עקבי בתפקוד של הפרט או הקבוצה כתוצאה מחוויה. היא קורית בכל מקום ובכל זמן.

המורים שאנו רוצים לא מכתיבים חומר למחברות. הם מעוררים סקרנות, חושפים לעושר הידע שהעולם מציע ומציגים תחומי עניין חדשים שיכולים לגעת בכל תלמיד. הם לא מנגישים מידע, אלא מספרים איך דולים אותו, איך לחפש נכון ולהבדיל בין עיקר לטפל. הם אנשים של אנשים – קוראים מצבים חברתיים היטב, מתמודדים עם הפתעות, אנשים ומצבים באופן גמיש, אבל גם מציבים גבולות באופן עקבי ויודעים להעריך מצבים מורכבים ולתת משוב. כך למעשה משתנה תפקיד המורה, והוא הופך למהנדס ידע ומתכנן חוויות מומחה, חוויות היוצרות שינוי ולימוד משמעותי.

חלק מהמורים הללו כבר קיימים במערכת, גם אם לא מוכרים ככאלה. חלק מהמורים העתידיים, שיהפכו לכאלה, עדיין לא יודעים שמקומם במערכת חינוך כזו. לכן יש לפתוח במסע שינוי תודעה, הדומה למסע ההסברה למיחזור או למניעת קטיפת פרחי בר. מסע הסברה כזה, לשינוי תפקיד המורים ל”אדריכלי ידע” (שם זמני), יסייע למשוך אנשים איכותיים לתפקיד.

במקביל יש לשנות את המערכת עצמה: מערכת החינוך צריכה לקבל על עצמה את הערכים שהיא מבקשת מהמורים החדשים לאמץ. ללמוד אפשר בחצר, מהבית, על שפת הים, ולפעמים גם בכיתת בית הספר. אדריכלי ידע צריכים להתקדם מהר, לסייע לאחרים בתכנון פרויקטים ולהציג בכנסים מקצועיים לעמיתים ולצוות הרב מקצועי המעורב בבניית דור העתיד. הם גם מתוגמלים בהתאם. ואלו שלא מסתדרים עם הג’וב התובעני, יחפשו קריירה אחרת שבה יפרחו וישגשגו במקום להישאר במקום שבו הם אומללים.

למידה אמיתית לעולם אינה נגמרת. תהליכי חונכות, הנחיה, או סתם שיחה למתן עצות טובות ימשיכו גם לשנים שאחרי בית הספר, כש”אדריכלי הידע” ילוו במתן ייעוץ והדרכה גם לאורך האקדמיה או בעבודה, כיועצי חיים המספקים עוד כלי ראוי לקבלת החלטות, וגם יתוגמלו על כך בהתאם. תפקיד כזה, הכולל שכר הוגן ומספק תחושת שליחות לאומית ואישית, יכול להוות שינוי אמיתי. לא בטוח עד כמה מנהיגי החינוך בארץ ישמחו לאמץ את ההצעות כאן, אבל כבר ניסינו עוד מאותו הדבר, וזה הביא אותנו אל עברי פי פחת. אולי הגיע הזמן לנסות משהו אחר?

הכותב הוא דיקן לימודי מוסמך, האקדמית גורדון