דומה שכמעט שום דבר שקשור לממשלה החדשה לא עורר ויכוח ציבורי והעשיר את עמודי הפובליציסטיקה ואת דפי המודעות כמו תיקון פקודת המשטרה ואישיותו של המיועד לעמוד בראשה. אומנם עמדותיו של ח"כ איתמר בן גביר לכאורה עברו לאחרונה גיהוץ קל, אך הן עדיין רחוקות מהקונצנזוס בימין המסורתי של הליכוד.
לו הייתה בחירת השר הממונה על המשטרה בידי, יש להניח שבן גביר לא היה השם הראשון שהיה עולה בדעתי. וגם לא השני. אך למרות זאת, הנושא החשוב באמת איננו השר המיועד בן גביר, עברו ותדמיתו, אלא חשיבותו של החוק שנקרא בטעות "חוק בן גביר" אף שאיננו חוק אישי כלל וכלל, וייתכן אפילו שבמצב הנתון, בהפוך על הפוך, עדיף שהחתול ישמור על החלב.
גם הנשיא יצחק הרצוג שם את האצבע על הצורך בשינוי המצב הקיים לגבי ביטחון הפנים וחובתה של כל ממשלה להבטיח את שלום אזרחיה, כשאמר בטקס לכבוד מתנדבי המשטרה שאין להשלים עם זה "שאזרחים ירגישו מאוימים בביתם, בבית הספר, בכבישים ובמעברי החצייה". כותב שורות אלה בדרך כלל גיבה את המשטרה ואת המשרתים בה, גם כשזה היה קשה לפעמים, אך אי אפשר עוד להתעלם מהכשלים הרבים לאורך השנים, שאסון מירון הוא האחרון שבהם. היעדר כללים ברורים שיבטיחו את הכפיפות של המשטרה לדרג האזרחי הוא אחת הסיבות לכשלים אלו.
על העיתונות, כידוע, נאמר שיש לה כוח ללא אחריות, אך כך גם למשטרת ישראל. בעקבות אירועי הדמים באוקטובר 2000, כשוועדת חקירה ממלכתית המליצה להדיח את פרופ' שלמה בן־עמי מתפקידו כשר המשטרה בשל "תפקודו הלקוי וחוסר מעורבותו בקביעת המדיניות לשימוש בכדורי גומי לפיזור הפגנות" וקבעה כי היה נדרש ממנו "לגלות מנהיגות בנושאי מדיניות ולגבש סדר יום" — היא לא פירטה כיצד היה עליו לפעול מבלי שהחוק ייתן בידיו את הסמכויות המתאימות. את האנומליה הזאת עומד החוק החדש לסתום! מי שבמשטר דמוקרטי ובמדינת חוק צריך להיות ממונה על קביעת המדיניות, סדרי העדיפויות, מבנה המשטרה, תקציבה וכו' הוא הדרג האזרחי, קרי השר הממונה — בדיוק כפי ששר הביטחון הוא האחראי לצבא.
להיעדר הכפיפות המעשית של משטרת ישראל לשר הממונה יש סיבות היסטוריות שקשורות בכך שהתיק הרלוונטי יועד בזמנו לשמש מעין פרס ניחומים לשרים דרג ב', בעוד שראשי המשטרה ידעו היטב מיהם הגורמים העוצמתיים באמת שלהם צריך להקשיב. הוויכוח הנוכחי, הטענות של האופוזיציה ושל המקטרים הרגילים במערכת המשפט ובאקדמיה - מקורם בעיקר בניגוח פוליטי קנטרני ולא בשיקולים ענייניים או בדאגה כנה לאופייה הדמוקרטי של המדינה. נהפוך הוא, מה שבאמת היה צריך לעמוד לנגד עיני המבקרים הוא שדווקא ה"עצמאות", כביכול, של המשטרה וחוסר סמכות אזרחית יעילה עליה הם פתח להתעמרות בדמוקרטיה ולפעמים גם חממה של שחיתות. ה־FBI בתקופת ג'ון אדגר הובר באמריקה, משטרת ברזיל האלימה והמציאות בכמה מדינות דרום־אמריקאיות נוספות הם דוגמאות מעוררות אימה. מעניין, אגב, שכמה דוברים בשמאל שבעבר נהגו לתקוף את המשטרה בשצף קצף, היום מהללים אותה. התייצבותם לצדה של כמה מפכ"לים לשעבר, כולל רוני אלשיך, שאינם זכורים בדיוק כאורים ותומים בתפקוד הארגון שהיו ממונים עליו, איננה יכולה שלא לעורר אלא גיחוך וחיוך מר.
החוק החדש עוד יעבור שינויים ותיקונים, וזו השעה לעמוד על מספר נקודות שיוכלו לקבוע את הצדקתו העניינית והערכית גם יחד: על השר החדש - ואין זה משנה אם יכונה שר משטרה, שר לביטחון פנים או שר לביטחון לאומי — יהיה: (א) לתאם את המדיניות לפעולות המשטרה עם המדיניות הכללית של הממשלה ושל העומד בראשה; (ב) להבין שתפקיד השב"כ נועד בראש ובראשונה להגן על המדינה מפני טרור, ריגול, מעשים אחרים שמסכנים את ביטחון המדינה וכן אבטחת אישים.
הגדרות אלה, על אף מורכבותן, אינן מצדיקות לראות בו זרוע נוספת של השר לביטחון לאומי, ולפיכך יש לשמר באופן מלא את כפיפותו למשרד ראש הממשלה; (ג) מג"ב הוא אומנם חלק מהמשטרה ובפעילותו בנושאים של ביטחון פנים הוא אכן כפוף לשר הממונה, אך במידה שהוא מופעל לעתים, כמו צה"ל, ביהודה ושומרון עליו לסור חד־משמעית לפקודות הצבא ושר הביטחון. כל סטייה מהקביעה הזאת לא רק שפוגעת בעקרונות של ממשל תקין וביעילות הביטחונית, אלא גם תסבך אותנו שלא לצורך מבחינת המשפט הבינלאומי ועם ידידינו הוותיקים והחדשים.