כשהוריי החליטו לעזוב את הארץ ולהגר לדרום אפריקה, הייתי ילדה דעתנית בת 8, ולנוכח ההודעה, שהייתה אמורה להיות חגיגית משום מה, חרב עליי עולמי. הייתי אלופה במחניים ובחמש אבנים, עם חברים וחברות בבית ספר ארזים בשכונה ד' באשדוד, ולא הבנתי למה צריך לעזוב את מה שלי נראה אז כמו גן עדן עלי אדמות. גם הבאת כל בני שכבתי דאז להפגין מתחת לבניין מגוריי לא הועילה, ונאלצתי לעזוב את העולם הקטן שלי לאותה מדינה בלתי מוכרת.
כשהגענו לקייפטאון בחודש דצמבר, הכל נראה לי מוזר מאוד. ראשית, בדצמבר, חוף קליפטון המרהיב היה מלא עד אפס מקום בנשים וגברים, ילדים וילדות בבגדי ים, שהשתזפו במזג אוויר קיצי ונפלא. זה היה החופש הגדול, אמצע הקיץ, בעוד שבאשדוד שלי הותרנו מאחורינו חורף קודר.
היה לי מעט זמן לנסות לעכל את המעבר משנה החיים הזה, עד לתחילת שנת הלימודים בינואר. אבל העיכול לא מיהר לבוא.
הכל היה מאוד משונה. אומנם משטר האפרטהייד כבר בוטל רשמית מספר החוקים בדרום אפריקה עוד קודם להגעתנו, אולם הביטול עוד היה טרי מאוד. חיי היומיום היוו הוכחה לקיומו בחצי המאה האחרונה. בפארקים הרבים והיפים שקישטו את קייפטאון – אחת הערים היפות ביקום – נותרו ספסלים ל"לבנים", ל"שחורים" ואף ספסלים שעליהם היה כתוב "coloureds" (צבע עורם של המהגרים ההודים המוסלמים, או צאצאיהם של הורים מעורבים, הגם שזה היה נדיר מאוד בדרום אפריקה של אותן השנים).
בגיל 8 לא הבנתי מדוע צריך לייחד ספסלים שונים לאנשים בעלי צבע עור שונה, שהרי באשדוד ילדיהם של עולים ממרוקו ותוניסיה שיחקו בלהט מחניים יחד איתי ועם ילדים אחרים, בנים ובנות לעולים מבריה"מ לשעבר. למי היה אכפת, כל עוד שיחקת טוב. חייתי בדרום אפריקה תשע שנים. תמיהתי בגיל 8 מעולם לא התפוגגה לחלוטין. הייתי עדה לכפרים המופרדים שבהם חיו ה"שחורים" באותה התקופה, ונחרדתי נוכח ההזנחה, העוני והעליבות שהציפו את המקומות הללו. הם בלטו במיוחד ביחס לבתים היפים של עשירי האומה, ה"לבנים" כמובן.
התמיהה הבשילה כמובן על ציר הזמן לכדי הבנה מעמיקה נוכח משטר הדיכוי שהיה נהוג במשך מספר עשורים בדרום אפריקה כנגד האוכלוסייה כהת העור, דיכוי שבא לידי ביטוי בין היתר בחקיקה מפלה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ובאיסורים רבים שחלו על האוכלוסייה השחורה, לרבות האפשרות לרכוש בית בשכונה "לבנה", לנסוע בקרון רכבת שנועד ללבנים, לשבת על ספסל ללבנים בלבד בפארק, או ללמוד בבתי ספר שנועדו לתלמידים לבנים.
לא הייתה לתושבי המדינה השחורים אפשרות להצביע לנבחרי ציבור, לשבת במסעדות באזורים ובשכונות "לבנות", ועוד ועוד חוקים ואיסורים רבים ומשונים. את אלה אכפה המשטרה הדרום אפריקנית, שנודעה בשיטותיה האכזריות והאלימות כנגד כל ניסיון התנגדות מצד השחורים. הגזענות גם באה לידי ביטוי במילים, כמו למשל גברים שחורים שלא נקראו בשמם, אלא בכינוי המשפיל "boy".
בשנים שבהן למדתי בתיכון היהודי הרצליה, התחזקה והתגבשה תנועת ה־ANC, הקונגרס האפריקני הלאומי בראשותו של נלסון מנדלה, שריצה באותה תקופה את שנותיו (27 בסך הכל) בכלא. המודעות החברתית, בעיקר בקרב הציבור ה"לבן", הלכה והתעצמה לקראת מה שיהפוך, לימים, להפיכה השקטה של דרום אפריקה עם שחרורו מהכלא של מנדלה ב־1994, והקמתה של ממשלת המעבר בראשותו.
פחד עמוק
התקופה הזו עיצבה את תודעתי ונצרבה עמוקות בנפשי. עם סיום שנותיי בתיכון עליתי ארצה בגפי, לשרת בצה"ל ולתרום לחברה בישראל. כבר מגיל 8 ידעתי שברגע שאסיים את לימודיי בתיכון, אעלה מיד ארצה. זה בער בי, זה הוביל אותי וזה נותר בעינו גם כיום, למעלה משני עשורים לאחר מכן.
לאורך כל השנים שבהן חייתי כאן, במדינה האהובה שלי, נחרדתי לשמוע ממבקריה ומשונאיה שמדובר במדינת אפרטהייד. נכון, היא מעולם לא הייתה ועדיין רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אפרטהייד? קומם אותי שאותם מלינים שלא הכירו מקרוב את משמעות המונח המזעזע, המחליא והנוראי הזה, העזו לחברו לישראל. מה לו ולנו?
כעסתי מאוד על הערבוב המתמיד של צדקנים למיניהם בין החברה הערבית בישראל, המונה כ־20% מאזרחי המדינה, לבין תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים, שם נהוג חוק אחר ולא מוגדר – לא יהודי, לא פלסטיני, לא לגמרי ירדני, אלא הכלאה משונה של כל אלה, לצד יכולת הכרעה של צה"ל ומפקדיו ושר הביטחון. לא מצב מזהיר בלשון המעטה, שרק הלך והסתבך לאורך השנים, אך לגמרי, לגמרי, לא אפרטהייד.
לאחרונה נאמרו מספר דברים והוכרזו מספר הכרזות מצד נציגים פוליטיים במדינה, שהקפיאו את דמי. האפשרות שלפיה יבוטל החוק לאיסור אפליה העלתה בי פחד עמוק ומטלטל. האפשרות שלפיה במדינת ישראל רופא יוכל שלא לטפל באדם בשל היותו ערבי, יהודי, להט"ב או אחר, אף אם מדובר בשלב זה במילים בלבד, עוררה בי כמיהה גדולה לחזור לאותו אזור נוחות שהזכרתי לעיל, שבו היה לי ברור כשמש – כמי שגדלה במדינה שבה באמת היה נהוג אפרטהייד – שאין במדינת ישראל ולו קמצוץ של אפרטהייד.
אבל המילים עוצמתיות, השיח מבהיל ומחלחל, במיוחד נוכח העובדה שנבחרי הציבור שהעלו אפשרות כזו או דומות לה הם אנשים כמוני כמוך, שמכהנים כחברי כנסת וחלקם אף ניחנו באינטליגנציה גבוהה במיוחד. אנשים שאיתם כיהנתי, שוחחתי, שתיתי קפה וריכלתי.
אהבת הארץ נטועה בי, בעומקי לבי, ועל כן אני ממשיכה להתבונן בציבור הישראלי, על גווניו, באהבה. הוא טוב יותר ממנהיגותו, הוא חכם יותר, הוא תורם ומתנדב, מעניק ואוהב אדם. לא ייתכן שהוא יאפשר למנהיג כזה או אחר לערער את יסודותיו של הפרויקט הלאומי הציוני. שהרי הוא הבית הלאומי של יהודים באשר הם, בין שמדובר בקהילה היהודית הציונית והחמה בדרום אפריקה, ובין שבארה"ב ובכל מקום אחר בעולם.
ככזה, הציבור הישראלי חייב להמשיך לגלם בתוכו את ערכי תיקון עולם, החמלה הנדרשת כלפי האחר, ההכלה כלפי החלש והעני. הוא חייב להמשיך לכבד ולהעלות על נס את ערך השוויון כפי שנחרט במגילת העצמאות ולא למוש ממנו. אני מאמינה בכוח של הציבור הזה, לא כולו, אבל בחלקים מאוד גדולים ממנו בציבור החילוני ומזה הדתי, בציבור היהודי ומזה הערבי, ובכוחם של אותם חלקים גדולים בעם שלא לנרמל מציאות שכזו, שבמסגרתה דברים נוראיים שכאלה יכולים להיאמר.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, מייסדת ויושבת ראש משותפת של השדולה לקידום הסכמי אברהם בכנסת