חברים של הבן הבכור שלי המריאו לפני שבוע לטיול הגדול בדרום אמריקה. חיכיתי כמה ימים כדי לשאול אם כבר העבירו תמונות, והוא גיחך בתשובה והראה לי את מכשיר הטלפון שלו. על המסך כיכבו אותם חברים ממש, בעיצומה של מסיבה בבואנוס איירס, שהם העבירו לו בלייב דרך אחת האפליקציות. והכל, כמובן, בנוסף לאין ספור צילומים שהספיקו להעלות אחרי ימים ספורים ביבשת הרחוקה.

הבטתי בהם משועשע, ולא יכולתי שלא להיזכר בטיול שלי בדרום אמריקה, אי־אז באמצע שנות ה־90, ולמקום הכל כך שונה של הצילומים אז. הסתובבתי במשך שנה ארוכה עם מצלמה ארוכה לא פחות, שהוטענה כמובן בסרטי צילום. ברגע שבו הייתי מסיים סרט, הוא הוכנס אחר כבוד לקופסת הפלסטיק השקופה, שסופחה כשלעצמה לשקית ההולכת ומתמלאת של סרטי צילום.

כמוצ'ילר מקצועי בניינטיז נשאת עליך כמה וכמה חפצים שהחשיבות שלהם עבורך הייתה עצומה. המעיל חסר התחליף. הנעליים. הפנקס עם מספרי הטלפון והכתובות. אבל אותה שקית שבה אוחסנו סרטי הצילום (שהייתה אטומה למים, קרני שמש או נשק גרעיני) הייתה - ללא תחרות בכלל - הפריט הקדוש ביותר במוצ'ילה. שמתי עליה את כל יהבי, כקפסולת זיכרון לכל החיים. ולא הסכמתי אפילו לשלוח אותה לארץ כשהזדמן לי, מחשש שלא תגיע ליעדה.

וכך, מחודש לחודש, הלכה והצטברה אצלי בתיק ערימה של פילמים, שהיו גם בבת עיני וגם הדירו שינה מעיניי. רק כששבתי לארץ הסכמתי למסור אותם - ביד רועדת - לחנות מקצועית לצורך הפיתוח. מפאת כמות סרטי הצילום הגדולה נדרשתי להמתין שבועיים עד שקיבלתי את התמונות. אבל מהם שבועיים, כשמדובר במראות שצילמתי לפני שנה. וכאן מגיעה הפואנטה. בזכות ההמתנה הסיזיפית הזו, כשהגיעו לבסוף התמונות, חוויתי התעלות נפש של ממש, שאני זוכר עד היום לפרטי פרטים. וקשת ענפה של רגשות, שהציפה אותי לנוכח מראות שתיעדתי זמן כה רב קודם לכן. משהו שהדור של ילדיי כבר לא יחווה לעולם, בעולם האינסטנט העכשווי.

תחושה כמעט זהה פקדה אותי באותו טיול, כשהייתי מזדמן, אחת לזמן ממושך, לשגרירות ישראלית באיזו בירה לטינית כמו לימה או קיטו. באותה תקופה, זה היה המקום הכמעט יחיד שאליו נשלחו מכתבים מהארץ. להגיע לשגרירות, ולקבל שקית עמוסה במעטפות שמוענו אליך מהמשפחה והחברים, שאותם לא ראית חודשים ארוכים, הייתה תחושה של אושר צרוף שכבר אי אפשר לשחזר. זה היה אגב הטיול הגדול השני שלי. בראשון, שהתקיים באפריקה הפראית, הקשר היחיד שלי עם הבית היה באמצעות פקסים שאבא שלי היה שולח לסניפי דואר שונים. מסמכים ארוכים, מחולקים לקטגוריות (מה בבית, מה בפוליטיקה, מה עשתה הפועל חיפה), שהייתי בולע כל מילה שלהם בשקיקה. והכל, הודות לציפייה, להמתנה.

שלא לדבר על מערכת יחסים רומנטית בשלט רחוק, שהתקיימה באותם זמנים דרך מכתבים. מי שלא ראה קבוצה של חיילים קרביים שמסתערים אחרי שבוע שדאות בשטח על המש"קית חינוך, האוחזת בשלל הדואר השבועי, לא יבין זאת. בדיוק כמו אוהד כדורגל צעיר, שלעולם לא יצליח לתאר את התחושה של האזנה ל"שירים ושערים" בשבת, בשעה שהקבוצה שלך משחקת ואין לך שמץ של מושג מה קורה במשחק. ופתאום, משמיים, נשמע האות המרגש ביותר בעולם. “גוללללל!". ואתה נדרך כולך.

עוצר נשימה, עד שיחלפו השניות הספורות שבסיומן השדרן יכריז על זהות המגרש שבו נכבש השער. ואם מדובר בכר הדשא שבו קבוצתך האהובה משחקת כרגע, להלן “איתות מקריית אליעזר", הדופק שלך מזנק למרומי הכרמל, אתה מאבד נשימה ויוצא לך קצף של אמסטל מהפה (תודה לגששים). וגם אז, השדרן במגרש לא ממהר למסור את האינפורמציה, אלא משתמש במשפט מתחכם להעצמת המתח. מה שמסתיים באופוריה, או במפח נפש מוחלט. היום, את כל התיאור הדרמטי הזה אפשר להמיר בפוש הגנרי שתקבלו לנייד שלכם בזמן אמת, על כל שער בכל מגרש בעולם. איזה מזל היה לי, שגדלתי בעולם שאילץ אותי לחכות.

על הסכין

כשרבבות אנשים יוצאים בלילה חורפי וגשום כדי להפגין, מגיעה להם מילה טובה. בלי קשר לאידיאולוגיה שעומדת מאחורי ההפגנה. הניסיונות של אנשי ימין לגמד את ההישג הזה (כמו “לחשב" את מספר המנדטים שמאחורי כמות המפגינים) הם מגוחכים. אפשר - וצריך - לכבד גם את הכאב והמחאה של היריב הפוליטי שלך.

כששר התקשורת החדש שלמה קרעי קורא מצד אחד להפריט כמעט לגמרי את שוק התקשורת, ומהעבר השני מבטיח לפגוע בתוכניות כמו “אופירה וברקוביץ'", שהיא לדבריו “ביזיון אינטלקטואלי", הוא מיתמם. במקרה הטוב. כי המשמעות של שוק תקשורת חופשי, ללא שידור ציבורי, היא רידוד דראסטי של התכנים, באופן שעוד יעורר געגוע להגותו של אייל ברקוביץ'.

"זכרי אלפא", הסדרה הספרדית החדשה המשודרת בנטפליקס, עוסקת בארבעה חברים באזורי גיל 40 החווים על בשרם את המהפכה ביחסים בין המינים. ואת הציפייה החברתית להפוך לגברים “חדשים", מהסוג הרגיש והמכיל. התוצאה מצחיקה, מהנה לצפייה וגם מצליחה להציף לא מעט שאלות מעניינות.