כל השומע את הגנרלים שלנו בדימוס - אהוד ברק, בני גנץ, בוגי יעלון, גדי אייזנקוט ויאיר גולן (רשימה חלקית) - משתלחים בלשון בוטה כנגד הרפורמה המשפטית אינו יכול שלא לתהות על המניעים האמיתיים שמדריכים אותם. נדמה שככל שהביטויים חריפים יותר, הם מצביעים על מצוקה אינטרסנטית גדולה יותר ולאו דווקא על דאגה כנה ואמיתית לגורל הדמוקרטיה הישראלית.
מתגנב ללב החשד שהם אולי מבינים שלראשונה מעמדם הפריבילגי ועמדות הכוח שלהם נתונים בסכנה וכי "ההמונים", שהם כה בזים להם, עשו את הבלתי ייאמן - הם החליטו לממש את זכותם הטבעית להשפיע ולמשול.
אוי לאותה חרדה. הנה כל מבנה הכוח - המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי - שבו הצבא הוא רק אחד מעמודי התווך המרכזיים שלו, עומד להתמוטט. ההמונים כבשו את הבסטיליה והם נחושים לחולל שינוי.
הרפורמה המשפטית המוצעת, שמבקשת בסך הכל להחזיר את המערכת לאיזון שקול יותר ובריא יותר בין הרשויות, כפי שהתקיים עד תחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת, מפחידה אותם. שיווי המשקל מתערער לרעתם והם מבינים זאת. הרי לקח להם למעלה מ-40 שנה להקים את מבנה הכוח שהפר את האיזון הקדוש בין הרשויות בישראל. הרשות השופטת לא יכלה לעשות זאת ללא תמיכה של עוגנים נוספים בחברה הישראלית, כמו האליטה הצבאית, שנמנית על אותן אליטות לא נבחרות שכבשו לעצמן את עמדות הכוח הממשיות במדינה.
הצבא הפך לשליט עליון
כל זה מזמין דיון נוקב בהשפעתו החריגה של צה"ל על ההנהגה והובלת המדינה. נזכיר שהגנרלים הללו ברובם נכנסו לזירה הפוליטית וכשלו. אבל המתווה נותר קבוע - אלופי המטכ"ל התברגו ומתברגים אוטומטית לאחר שחרורם בצמרת מקבלי ההחלטות. כמעט כל הרמטכ"לים, למעט בודדים, הפכו לאחר שחרורם לשרים בכירים וחלקם הפכו לשרי ביטחון ואף לראשי ממשלה.
קצינים בכירים השתלבו מייד עם שחרורם בתפקידי מפתח במגזר העסקי, כשהם נישאים על גבי פנסיות נדיבות וכפולות. בתוך כך הם גם דאגו לחבריהם, בשיטת "חבר מביא חבר", ועובדה היא שאת מרבית התפקידים הבכירים בתעשיות הביטחוניות מילאו - וממלאים עד היום - קצינים בכירים לשעבר. עדות נוספת לקומפלקס הצבאי-תעשייתי נוסח ישראל.
ביטוי עז להיותם של הגנרלים כת אטומה שדואגת רק לעצמה היה בשערוריית הפנסיות האחרונה. בממשלת בנט-לפיד עמד שר הביטחון גנץ ("להרעיד את המדינה") על רגליו האחוריות ואף איים במשבר כדי למסד את "הגדלות הרמטכ"ל", שמשמעותן להגדיל בכמיליארד וחצי שקלים בשנה את הפנסיות בצה"ל, שהיקפן הנוכחי כבר עורר לא אחת ביקורת קשה בעבר.
קבוצות כוח אוליגרכיות ששולטות בחברה ובכלכלה
כשמבינים את עוצמתה החריגה של האליטה הצבאית, אפשר להבין מדוע הזדעקו הגנרלים בדימוס להגן על עמדות הכוח שלהם. כשרוממות הדמוקרטיה ושלטון החוק בפיהם הם דואגים לשימור כוחם הפריבילגי באמצעות מסע דה-לגיטימציה והפחדה לרפורמה משפטית הכרחית.
אך בתוך המבנה החברתי בישראל, הצבא וסגל הפיקוד הבכיר הם כאמור רק קבוצת כוח אחת. מבנה כוחני זה מושתת על מספר של קבוצות כוח אוליגרכיות, ששולטות בחברה ובכלכלה ומדירות את העם מתהליך קבלת ההחלטות.
לצידו של הצבא ובמקביל אליו - ותוך סינרגיה הדוקה ביניהם - פועלים מוקדי כוח נוספים, כמו זרועות תמנון. כולם בלתי נבחרים, כולם לעומתיים להמוני העם וכולם מנוכרים לעקרונות הדמוקרטיה: הפקידות הבכירה ביותר, מוקדי הכוח בתקשורת ובאקדמיה ומובילים במגזר העסקי.
העובדה שכולם נמצאים באותו צד של הוויכוח הפוליטי אינה צריכה להפתיע. כולם מתנהלים על -פי דפוס דומה: בוז להמוני הבוחרים והיאחזות עיקשת במצודת הכוח. כשהם מקיימים ביניהם קשרי גומלין הדוקים ואפילו קשרי נישואין, פירמידת הכוח הזו נאבקת כיום על מעמדה ועל השפעתה, בשעה שהמוני הבוחרים נחושים להחזיר לעצמם את כוחם.
מעל כל הקבוצות ניצבת ובעוצמה האוליגרכיה המשפטית, שבה כל הדפוסים הקלוקלים מועצמים: התנשאות אינטלקטואלית וזלזול בהמונים, נפוטיזם, שיטת "חבר מביא חבר", התעקשות להימנע מכל רפורמה, התנגדות לגוף ביקורת חיצוני חזק על הפרקליטות ועוד.
אהרון ברק, שאיש אינו חולק על יכולותיו האינטלקטואליות, הוא הביטוי המובהק לכך. הביטויים החריפים והמדהימים שבהם הוא השתמש כנגד הרפורמה המשפטית ("חרוזי רעל") הם עדות להלך נפשי של מי שחשים שהשלטון מתפוגג מתחת לידיהם. כמוהו כברק אחר, אהוד ברק, עוד גנרל לשעבר שנפלט בבושת פנים מהמערכת הפוליטית, אבל מתעקש להשפיע מאחורי הקלעים, עם שילוב מגונה של כסף וכוח, מכוני מחקר וקרנות זרות. ברק את ברק בע"מ.
"הכל שפיט"
כדאי להתעכב על האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של ברק, שבחסותו נהדפת הכרעת המוני הבוחרים, הנתפסת כמסוכנת, ומוחלפת בשליטה של המלכים-הפילוסופים נוסח אפלטון. ברק משוכנע שאין פעולה שהמשפט לא חל עליה, וכל פעולה צריכה להיבחן על-פי נורמות משפטיות מוגדרות בחוק או מתחייבות ממנו.
לפי תפיסה זו, לא קיים ואקום משפטי ולמשפט יש עמדה בכל נושא. מכאן ש"הכל שפיט", כולל סוגיות מדיניות ושאלות דת ומדינה. גם חקיקת הכנסת והדרך שבה היא מתנהלת עומדים למבחן בג"ץ. השופט ברק אף סבור כי כל פעולה, גם פעולה פוליטית, יכולה להיבחן על-פי אמות מידה משפטיות. אלא שבמציאות לא כל דבר הוא שפיט ולא כל דבר צריך לבוא לשערי בית המשפט, כשם שלא כל בעיה חברתית יש לה פתרון משפטי.
גישה זו הביאה להרחבת זכות העתירה לבג"צ לעותרים שמוגדרים כ"עותרים ציבוריים". לפני עידן האקטיביזם השיפוטי, נדרש אדם שעתר לבג"ץ להוכיח שיש לו אינטרס אישי ממשי וישיר בעניין הנדון, או שהוא נפגע באופן אישי. אם לא היו בידיו הוכחות אלה, היה בית המשפט דוחה את עתירתו בנימוק של היעדר "זכות עמידה".
נימוק זה אפשר לבית המשפט להימנע מדיון בעתירות שנגעו לסכסוכים בעלי אופי קבוצתי, כמו רבות מהמחלוקות בנושאי דת ומדינה. אולם ברק הצליח בכוח אישיותו לכפות את דעתו גם על שופטים מתונים ומאז השתנתה מערכת המשפט - הורחבה מאוד זכות העמידה, הן בסוגיות ציבוריות פוליטיות והן בסוגיות של דת ומדינה.
האליטות מעולם לא קיבלו את הכרעת הבוחרים
ברק היה סממן נוסף להתנגדות הבוטה, לעיתים הגזענית, של האליטות הישנות למהפך של 1977. יצחק בן-אהרון אמנם לא אמר שצריך להחליף את העם, אלא "רק" שהוא לא מכבד את הכרעת העם, אבל מאוחר יותר קבע כי שלטון הליכוד מבטא רוב, שאינו ראוי לשלוט. "רוב זה מושתת על בסיסי כוח אלקטוראליים המתאפיינים בבורות, נחשלות וקנאות בלתי שפויה" ("זאת הארץ", 23.6.1978).
אגב, מעניין לראות כי אותם ביטויי הפחדה שמושמעים היום כנגד הממשלה זהים כמעט לחלוטין לאלה שהושמעו עם עלות בגין לשלטון - שהיום הפך למורה הדרך של השמאל. אני מפנה את תשומת הלב למאמרם של האחים הרצל ובלפור חקק, שפורסם ב"דבר" בשנת 78', כשנה לאחר עליית הליכוד לשלטון, ובה זיהו את מאפייניו האנטי-דמוקרטיים של השמאל הישראלי. המאמר פורסם שוב באתר "מידה" לפני כמה שנים.
דומה שמוקדי הכוח לא השתנו מאז בתפיסת העליונות העצמית, בצורך לשלוט שלטון בלעדי וברצון לשמר את עמדות ההשפעה שלהם. הם נותרו כוחניים, ארסיים ובוטים. אבל כדאי לזכור שמדובר באלפים בודדים של אנשים. הם אמנם מזינים זה את זה ושולטים על צינורות המידע, אבל מספרם קטן מאוד. נכון שבמדינה כה קטנה יש לתאגיד האוליגרכיות אימפקט גדול יותר, אבל בסוף צריך לזכור שמדובר במעטים.
אסור להתייאש ולהרים ידיים
בארבעת העשורים האחרונות פני הדמוקרטיה בישראל השתנו ללא הכר, שלא לומר התהפכו. התוצאה היא שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת כיום תחת מתקפה של מוסדות וארגונים שצברו עוצמה ויש בכוחם כדי לערער את הזכויות הטבעיות של אזרחי מדינת ישראל. זהו למעשה מאבק פוליטי בין "אליטות" שהן מיעוט, לבין כלל האזרחים, שנועד לערער את הכוח והזכויות הפוליטיות שלהם דרך החלשת הכנסת והפוליטיקאים הנבחרים שהם נציגי הציבור.
הדמוקרטיה הישראלית הנכה, החלקית, המסורסת, חייבת להבריא ועל ההמונים לעמוד איתן מול מחאות הפריבילגיים הדואגים רק למעמדם, כיסאם והפנסיות הנדיבות שלהם. עליהם להתפכח ממיתוסים של עוצמה צבאית ומשפטית. זהו מאבק צודק מאין כמותו על עיצוב דמותה ופניה של ישראל ואסור להתייאש ולהרים ידיים. אנחנו בצומת קריטי. את המחאה הציבורית כנגד הרפורמה, המתודלקת על-ידי אמצעי התקשורת, יש לראות כתמרונים של האוליגרכים מאחורי הקלעים. אם לא נדע עכשיו לעצב חברה אזרחית איתנה, נבטיח את המשך שליטת האוליגרכיה בחיינו, ללא בקרה וללא איזון.
יתר על כן, זכותה וחובתה של הממשלה החדשה, שנבחרה כחוק, נהנית מאמון הכנסת ומרוב פרלמנטרי מוצק ושהעומד בראשה נהנה מאמון מתמשך של ציבור הבוחרים, שהולך וגדל, ליישם את הפילוסופיה הפוליטית שלה בנוגע לרשות השופטת, פילוסופיה שמרנית-ליברלית, ולאזן בכך את הגישה הפרוגרסיבית ביחס למקומו של המשפט בחיינו, כפי שהיא מיוצגת כיום על-ידי האליטה המשפטית. יתר על כן, רפורמת איזונים זו הייתה אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות האחרונה וההכרעה הברורה לטובת הקואליציה הנוכחית הייתה גם אישור של רוב הבוחרים ליישם רפורמה זו. עם זאת, אני סומכת על שיקול דעתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שיידע בכוח ניסיונו וחוכמתו לנווט את הרפורמה המשפטית באחריות.
"האזרח הישר חייב להודות שאם מדיניות הממשל בשאלות חיוניות המשפיעות על כל העם תיקבע באופן בלתי הפיך על-ידי הכרעות של בית המשפט העליון המתקבלות במסגרת התדיינות רגילה בין צדדים בתביעות אישיות, יחדל העם להיות שליט על עצמו, שכן הוא יוותר בפועל על השלטון לטובת השופטים המכובדים". דברים אלה, קוראים יקרים, אמר, לא פחות ולא יותר, מאשר נשיא ארה"ב הנערץ, אברהם לינקולן. החברה הישראלית צריכה ללכת בעקבותיו, להתבגר ולהשתחרר מתחושת ההערצה לגנרלים או לשופטים ולעמוד על רגליה בכוחות עצמה. רק כך היא תבטיח את המשך קיומה כחברה דמוקרטית אמיתית, פלורליסטית, שבה הכרעת העם היא הקובעת.
הכותבת היא יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב" ופעילה חברתית