אפשר היה לחשוב שדף מסרים אחד הנחה את הכתבים והפרשנים בערוצי הטלוויזיה (למעט ערוץ 14) ובעיתונות, כאשר הם סיפרו לציבור שיריב לוין הודה לראשונה כי יש קשר ישיר בין משפט נתניהו לתוכנית הרפורמה שלו. מה שלוין אמר הוא שתחלואי מערכת האכיפה והמשפט שנגלו לציבור במשפט נתניהו, יצרו הכרה ציבורית בצורך ברפורמה שתגדיר מחדש את גבולות הגזרה של המערכת המשפטית ואת מערכת היחסים שלה עם הרשות המבצעת והמחוקקת. לוין צדק.
משפט נתניהו אכן הביא לתמיכה ציבורית רחבה בתיקון מערכת המשפט. אמצעי התקשורת שיקרו. לוין לא קשר בין משפט נתניהו לרפורמה. הוא קשר בין משפט נתניהו לתמיכה הציבורית ברפורמה. זה ממש לא אותו הדבר, אבל זה בהחלט משקף את מה שמתחולל לנגד עינינו בימים אלו.
שני נרטיבים שונים לחלוטין מתארים את תוכנית לוין: אחד שקרי ואחד אמיתי. על פי הסיפור השקרי, לוין, שכל עיתונאי שמכבד את עצמו יודע שיש לו משנה סדורה בענייני הרפורמה הנחוצה במערכת המשפט – פועל בשליחות בנימין נתניהו. ההתעלמות מההיסטוריה של לוין כנושא דגל לתיקון מערכת המשפט שנים לפני שנתניהו הואשם בשלושה כתבי אישום היא מוחלטת. לוין מואשם בהסתערות על מערכת המשפט על מנת להחלישה ולהכפיפה לרשות המבצעת, שממילא שולטת ללא מצרים גם ברשות המחוקקת, במטרה להביא לשינוי בהרכב השופטים שידון בערעור על פסק דינו של נתניהו על מנת להביא לזיכויו. מי שמפיצים את דברי ההבל ורעות הרוח הללו, כנראה אוחזים בידיהם טיוטה מפסק דינו של נתניהו עוד בטרם נשמעו העדויות במשפטו ונבחנו הראיות.
למרבה הצער, הדמגוגיה הקליטה הזו זוכה לתהודה בציבור ומשכנעת חובבי קונספירציות גם בשולי המחנה הלאומי. אף אחד לא טורח להציג לציבור מידע רלוונטי המפריך את הדברים הללו לחלוטין. הייתי מצפה שפרשנים משפטיים יסבירו לציבור, למשל, שבערעור על פסק הדין בעניין תיקי האלפים יישבו כנהוג השופטים הוותיקים ביותר, ואין שום סיכוי שהרכב זה יכלול אפילו אחד מהשופטים שימונו מעתה והלאה.
הסיפור האמיתי הוא סיפור פשוט. יריב לוין, כמו אחרים בציבור, בלשכת עוה"ד, באקדמיה ובכנסת פעלו ופועלים לשחרר את הממשל הישראלי מהשעבוד לקומץ מורמים מעם, המנותקים מהציבור, חדורים תחושת עליונות, שהפכו את מערכת המשפט למנוף שליטה על־דמוקרטי, באדיבותן של כנסות וממשלות רופסות ונאיביות. אחדות הדעים בקואליציה הנוכחית בדבר הצורך להחזיר את הכוח לציבור שאמר את דברו בבחירות, היא ששכנעה את לוין לקבל על עצמו הפעם את תיק המשפטים ולהזניק את משנתו המוכנה והסדורה מיד עם כינונה של הממשלה.
בג"ץ כמחוקק־על
הגורם המרכזי לאובדן האמון הציבורי במערכת המשפט הוא העיוות הכרוני בכל הנוגע להשקפת העולם של מרבית השופטים, המצטופפים בקצה השמאלי של קשת הדעות הפוליטיות. זאת, בצירוף השיטה המאפשרת להנציח את ההטיה הזו. את העיוות הזה לוין שואף לתקן. הצעתו לא תהפוך את בית המשפט לימני במקום שמאלני. בניגוד לשקרים שמציגים לציבור, הצעתו היא לא בבחינת "זבנג וגמרנו". היא שואפת לאיזון הדרגתי מתמשך שאינו פוגם ביציבות ובהפרדת הרשויות. לוין מציע שיטה שתאפשר לכל ממשלה נבחרת למנות שופטים הקרובים להשקפת עולמה, בדומה לשיטה הנהוגה בארה"ב. שיטה זו תאפשר לשנות בצורה הדרגתית ומתונה את הרכב בית המשפט העליון על מנת שזה ישקף את ריבוי הדעות, המגזרים והתרבויות בציבור הישראלי על הרצף השמרני־ליברלי.
שינוי השיטה למינוי שופטים הינו צעד מתבקש, צודק ונחוץ על מנת להשיב לבית המשפט את האמון הציבורי שאותו איבד בשורה של פסיקות פוליטיות כוחניות ואפילו דורסניות. הרשות השופטת היא זו שהפרה את האיזונים והבלמים הטבעיים הנהוגים בדמוקרטיה פרלמנטרית. באופן עקבי היא נטלה לעצמה סמכויות ומנדט לעסוק ולהחליט בעניינים שהינם מתפקידה של הרשות המבצעת. היא אף הגדילה לעשות כאשר השתררה גם מעל הרשות המחוקקת והפכה את עצמה למחוקקת־על. לא פלא שכל ניסיון להקהות ולו במעט את עוקצה ולרסן ולו במעט את השתלטותה על שתי הרשויות האחרות, מעורר אותה להתנגד ולהיאבק על מוקד הכוח שלה.
המיליטנטיות העוטפת את המאבק של השמאל ומערכת המשפט נגד הרפורמה של לוין מעידה על אובדן עשתונות בשל החשש לאבד את מוקד הכוח שלהם. זהו מאבק על המשך ההגמוניה, על המשך האחיזה בגרונו של ציבור ענק שיצא לקלפי ביום הבוחר בתקווה להביא לתיקון מערכת המשפט ולהחזיר את האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות.
השמאל יוצא לרחובות ושוטף מוחות כדי לשמר את שליטתו הנצחית בבית המשפט העליון, המשמש כזרועו הארוכה. כדי להוציא אנשים לרחובות הוא מייצר סיפור כוזב, המציג את מבקשי האיזון והשיקוף של הציבור כאויבי הדמוקרטיה. עד כדי כך הוא נסחף, שהוא אפילו מאיים לבטל את השינויים כשיחזרו לשלטון בלי להרגיש עד כמה האיום הזה אבסורדי: מה בדיוק ישנו כשיחזרו לשלטון? האומנם ישנו את החוק של לוין, שיאפשר להם באותו שלב למנות את השופטים כאוות נפשם?
מיעוט שדעתו חשובה יותר
קיימת א־סימטריה בוויכוח התקשורתי בין אבי הרפורמה המוצעת - לוין, לאבי המהפכה החוקתית המחתרתית של 1992 - אהרן ברק. בהיפוך תפקידים ביחס לדימויים: האיש על ה־D9 מופיע מאופק, צונן ובעיקר מנומק, ואילו האדמו"ר של הציבור הנאור משמיע סלוגנים והפחדות במקום הנמקות. היות שמדובר בעילוי אינטלקטואלי לכל הדעות, יש להניח שהבעיה של ברק היא לא היעדר היכולות לבנות טיעון משכנע.
הבעיה שלו היא שאין לו קייס ראוי. בהיעדר נימוקים לגיטימיים שניתן להציג בגלוי הוא מפזר ססמאות המסוות את האמת העירומה שנחשפה בצורה בולטת בפסק הדין של שבעה משופטי בג"ץ דרעי: לשיטתם, קיים מיעוט שדעתו נחשבת יותר מדעת הרוב בכל הנוגע לקביעת אמות המידה של מבחן הסבירות. זהו הציבור הנאור שמצביעי ש"ס אינם נמנים עמו. גם לא מצביעי הליכוד, וביניהם המצביע בנימין נתניהו.
מבחינה זו ברק הוא ממשיך דרכו של יצחק בן אהרון, שסירב לכבד (מלשון כבוד להבדיל מכיבוד) את פסק דינו של הבוחר בבחירות 1977. כמו אסכולת שלטון הפילוסופים ביוון העתיקה, שחששה למסור את השלטון להמוני העם, גם הם מאמינים בשלטון המיעוט המגדיר עצמו כנאור. הגישה הזו מבצבצת מפסקי דין של ברק בהיותו נשיא, כשדיבר על אמות המידה של "הציבור הנאור". היא באה גם לידי ביטוי במלוא כיעורה בהתנגדות העזה של השופטים בוועדה למינוי שופטים למינויו של השופט יצחק אלרון לבית המשפט העליון.
הנימוק היה שלא קורץ מהחומר שממנו עשויים שופטי בית המשפט העליון. הם לא הבהירו מהו החומר. יש לי תחושה שהוא סר טעם עד מאוד, אבל צבע דווקא יש לו. אם כי בהקשר זה ראוי לציין שלו היה הדבר תלוי בשופטים בוועדת המינוי, גם עלי התאנה השמרניים שבהם מנפנפים היום, בנוסף לאלרון – נעם סולברג, אלכס שטיין, דוד מינץ ואפילו חביבתם יעל וילנר - לא היו בעליון.
ב־1999 התקשורת היא שהעבירה את אהוד ברק בבחירות מול נתניהו, כפי שהודו לאחר הבחירות עיתונאים בולטים שבלשון המעטה אינם נמנים עם חסידי נתניהו, כמו בן כספית ושלי יחימוביץ'. זאת, תוך כיסוי חדשותי מוטה בגסות ותוך התעלמות מהעמותות שבחסות זכות השתיקה פיזרו כספים זרים ללא הגבלה ובניגוד משווע לחוק.
לא עוד. הפעם הדמוקרטיה תתגונן. הפעם הפשיזם של השמאל ייבלם. הפעם הם לא יעברו. בספרדית: No pasaran. אם המפגינים ושולחיהם ומארגניהם ימשיכו להיות ערכאת ערעור על העם, וימשיכו להציג את הרצון שבית המשפט ישקף את העם כולו כחבלה בדמוקרטיה ואפילו כעילה למלחמת אחים, תהיה להם מלחמה. מלחמה עד המיתר האחרון בגרון, שיסביר לאחרון האזרחים שמדובר דווקא בהצלת הדמוקרטיה - ועד שהכפתור האחרון במליאת הכנסת יילחץ בקריאה השלישית לאישור הרפורמה.