מעריב היה הבית הראשון שלי במגרש של הגדולים. לפני כן כתבתי בעיתונות החרדית על חברה בלי פגמים, נשים בלי תמונות, פוליטיקה בלי גוונים. העולם היה חד־ממדי, רעים וטובים, עגלה מלאה וריקה, ופתאום השלט בקרליבך, לוגו אדום ומסעיר ומושגים מוזרים כמו ארכיון, בלעדיות, תגובות והפניה בשער. רציתי לגעת, הייתי צעירה, חצופה ובוסרית, אבל ידעתי לכתוב, כמה מזל היה לי שלעורך זה לגמרי הספיק.
דרך המערכת הכרתי את החיים שמחוץ לגבולות הגרביון. לימדו אותי להטיל ספק, להיות לפה, להדהד קולות, להטיל זרקור, לרסן את המפלצת, להיות נמר וגם שפן, להריח את הדקים שבריחות, לזהות את המנעד של הצלילים. להשיג לבד. לשתף בצוות. היינו כוורת רוחשת, בטרייה שמזינה את עצמה, חבורה עליזה ונלהבת וגרופים מוחלטים של אמנון רבי, העורך הראשון שלי במוסף סופשבוע. הוא היה מתקשר בחצות הלילה ובאשמורת הבוקר, מעדכן נושא, מחפש נושא, מאתגר במשימות לא הגיוניות. היינו מוכנים להתאבד על הסקופ רק כדי לקבל את המברוק שלו שתמיד הגיע יחד עם “מחר יש גיליון חדש, והוא בינתיים ריק”.
מה לא עשינו במעריב של אז? עבדנו סביב השעון. לא ראינו בעיניים. באמת ובתמים האמנו שנועדנו לגדולות. שנשנה את העולם. שנחשוף את ווטרגייט נאמבר טו. שנקטוף את הפוליצר. פגשנו את נתניהו, ברק ושרון בדסק החדשות בכפכפים ובחליפה. אכלנו במסעדה דלוחה ליד כניסת הצלמים.
חגגנו במסיבות של ליאת תימור, בדקנו וויד מאחורי הגב של בטלהיים ונמרודי. זה היה מקום שהוציא את השד ואת המיץ. הכל היה אפשרי. לא עשינו הנחות ולא קיבלנו כאלה, אבל הייתה חדווה גדולה ותחושת שייכות והרגשה משכרת של כוח העט והיכולת להשפיע ולשנות.
עם הזמן מעריב שינה פניו. פעם למעלה, פעם למטה, פעם בחזית ופעם בעורף, כמו קרוסלה תזזיתית. זה היה עיתון של קשיים ותנופה, של שמש בכיסים ושל גשם זלעפות. עברנו עורכים ראשיים ועורכי משנה ולכל אחד היה חותם וקעקוע על הנפש. אני זוכרת את החיבה של יעקב ארז, את התובנות של עפרה מזרחי, את היושרה של דורון כהן ואת הרגישות של ציפה הנהדרת.
בשליחותם ראיינתי את יאסר ערפאת במוקטעה, את האלמן הטרי אריאל שרון בחוות שקמים, את רעיית מרואן ברגותי ברמאללה ואת רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו בירושלים. בין לבין היה גם אמנון דנקנר שאהב לזרוק עלינו נעליים, אבל טרח להתקשר באמצע הלילה כשאשתו של השליח חלתה בסרטן והיה צורך להשיג את טלפון החירום של הרב פירר. “אין לך מושג איזה גן ילדים אני מנהל פה”, אמר לי פעם. ואכן, מעריב התנהל כמו גן שעשועים, בפראות, בתנופה, בעוצמה, בחריפות, ותמיד־תמיד בתשוקה הזו, שזר לא יבינה, לכתוב ולהיקרא.
75 שנה הן חתיכת תקופה. הזמן עשה שמות בתקשורת הכתובה, חיפש התאמות גסות של צבע וציניות, ומעריב התמרד ולא שיתף פעולה. אולי לכן היום הוא יותר קטן ויותר בוטיקי, אבל עדיין אובייקטיבי, מאוזן, מגוון, מתרחק מצהוב, הוגן ויצירתי. לכתוב היום במעריב זה לא רק להתכתב עם עבר מפואר והווה מאתגר, זה גם להשתייך לערכי עיתונות שהולכים ונעלמים בים שטוח של פייק ותקשורת המונים: לא לפחד לשאול, לא לפחד להתווכח, ולקרוא תיגר. לבדוק, אבל לא להתנשא. להתחקות אחרי האמת הצלולה והנסתרת, ותמיד לתעד, ולהפיח בכתוב נשמת חיים.
