בית הנשיא הפך השבוע לחדר הממ"ד של מדינת ישראל | דעה

 חדר הממ"ד, על פניו, מיותר בבית. בכל פעם שמשפחה מבצעת שיפוץ, הפיתוי לוותר על הממ"ד הוא גדול. הדלת הכבדה היא מטרד, וגם אם שטח הבית הוא 200 מ"ר, כל מטר נחוץ. לרוב, תפקיד נשיא המדינה מצטייר בעיני האזרח כנטל מיותר.

בכל פעם כשהכנסת עומדת לבחור נשיא חדש, יש מי שישאל - למה בעצם לא לבטל את מוסד הנשיאות? סמכויותיו של נשיא מצומצמות, ההוצאות על החזקתו גבוהות, ובאוצר המדינה כל שקל נחוץ. עד שמגיעה שעת חירום. עד שפורצת מלחמה שעלולה לזעזע את הבית.

השבוע הפך בית הנשיא לחדר הממ"ד של מדינת ישראל. בשלושה צמתים, בשלוש מערכות, התחננו אזרחי המדינה בפני הנשיא להתערב - כשממשלתם של יצחק רבין ושמעון פרס הנחיתה עליהם את הסכמי אוסלו, כשאריאל שרון הנחית עליהם את חורבן גוש קטיף, וכשממשלת החרדים ובנימין נתניהו הנחיתה עליהם את ההפיכה המשפטית.

בין 1992 ל־2023 קווי דמיון רבים. העבודה זכתה בבחירות 1992 בגלל תאונה אלקטורלית אצל הצד השני: מפלגת התחיה לא עברה את אחוז החסימה וקברה כ־4 מנדטים. נתניהו זכה בבחירות 2023 בגלל תאונה אלקטורלית אצל הצד השני: מרצ לא עברה את אחוז החסימה וקברה 4 מנדטים. בדומה לרבין ולשמעון פרס, נתניהו ואריה דרעי לא שקלו אופציה של ממשלת אחדות.

הסכמי אוסלו היו מחטף שהכה במדינה כרעם ביום בהיר. הבוחר הצביע ל"מר ביטחון" רבין, וביקש בעיקר יציבות כלכלית וביטחונית, בלי להתנגד למו"מ מדיני ולוויתורים מדודים. פרס ויוסי ביילין סחבו את הממשלה לכיוון שלהם, ביצעו תפנית דרסטית וטרטרו את המדינה. הבוחר שהצביע בנובמבר 2022 ל"מר כלכלה" נתניהו, ביקש בעיקר יציבות פוליטית, כלכלית וביטחונית.

יריב לוין ושמחה רוטמן ביצעו תפנית דרסטית, וכעת מטרטרים את המדינה. המרחק בין ההפיכה המשפטית־משטרית שהשניים דורשים לחולל לבין תוכניות הרפורמה של המערכת המשפטית, הוא כמרחק בין ועידת מדריד ותוכנית האוטונומיה להכרה באש"ף, הכנסת מחבלים חמושים לשטחי יש"ע ונסיגה לגבולות 67'. בנימין נתניהו בגרסת 2023 שונה מנתניהו מר כלכלה וליברל, כפי שיצחק רבין בגרסת 1993 שונה מרבין הרמטכ"ל ומר ביטחון.

גם המטרות של שני המהלכים זהות. הסכמי אוסלו נועדו לרסק את הליכוד ולהבטיח שלטון מתמשך של מפלגת העבודה. הרפורמה של לוין ורוטמן נועדה להבטיח שליטה מוחלטת של הגוש חרדים־חרד"ל והליכוד, בגרסה הנוכחית של המפלגה. וכמו בשנות הסכמי אוסלו, השליטים בזים לרבבות המפגינים. רק שנתניהו לא משמיע בכבודו ובעצמו את נאום הפרופלורים. בשביל זה יש לו את מירי רגב וטלי גוטליב ושמחה רוטמן, ואיך לא - דודי־מנקה־גינות־אמסלם.

הנשיא עזר ויצמן בחר להשיב בהתייחסות רפה. הוא היה קשוב, הרבה לדבר על אחדות ושלמות העם, ואפילו הציע להרחיב את הקואליציה, אך נמנע מלגעת בליבת המחלוקת. הנשיא משה קצב אטם את אוזניו, עצם את עיניו ומילא את פיו מים. הנשיא יצחק הרצוג התייצב בפני העם בפריים טיים ועשה מעשה. לא, זה לא פתרון לטווח ארוך. חדר הממ"ד צפוף ולאו דווקא נוח, אבל הוא משמש מקלט לעת צרה כשקירות הבית רועדים והתקרה נסדקת. תודה לך, אדוני הנשיא.

זה לא כתום, זה שחור

בנובמבר 2020 הגישה הח"כית שרן השכל, אז בליכוד והיום בתקווה חדשה, הצעת חוק שנועדה להגביל את זכות העמידה בעתירות לבג"ץ. השכל ביקשה למנוע נוהל שבו עמותות המזוהות עם שמאל קיצוני מגישות לבג"ץ חדשות לבקרים עתירות, במטרה לבלום בנייה והתפתחות ביישובי יו"ש. זוהי הליבה של הבעיה. מה שהפריע לימין במשך שנות דור זה בדיוק הנוהל שאותו ביקשה ח"כ השכל להגביל. מדוע אם כן לוין ורוטמן, המייצגים לכאורה את הימין, דוחפים בעוצמת הבולדוזרים שינויים אחרים, בלי להזכיר כלל וכלל את זכות העמידה?

התשובה גלויה לעין. רוטמן־לוין מתקשים להיענות להצעת הנשיא לבלום את הדהירה, לאו דווקא בגלל האופי הדורסני ותחושת שיכרון הכוח (אם כי במקרה של רוטמן גם זה נכון). הזמן לוחץ, כי על ראשם של השניים בוער הכובע של אריה דרעי. ההפיכה המשפטית נרקמה לא במטרה להיטיב עם ההתיישבות ביו"ש. להפיכה שתי מטרות עיקריות, אשר מתכתבות אחת עם השנייה ומשלימות זו את זו. האחת, להכשיר את השחיתות ולעגן בחקיקה הגנות על אנשי ציבור מושחתים, אם במישור הארצי ואם בזירה המוניציפלית. לראיה, חוק דרעי א׳, חוק דרעי ב׳, הצעות החוק של אריאל קלנר ואופיר כץ, שנועדו להפוך את בתיהם של שרים, ח"כים, ראשי ערים/מועצות וכן את בתי עוזריהם לערי מקלט לכל דבר ועניין.

המטרה השנייה - לסלול דרך לחקיקה פונדמנטליסטית, שמאפשרת הדרת נשים, מפלה לטובה את החלק הלא עובד של המגזר החרדי ומעצבת מחדש את המרחב הציבורי של כולנו. לראיה, תיקון של בצלאל סמוטריץ' שמחייב את המדינה לממן אירועים ציבוריים עם הפרדה מגדרית, חוק גפני המשווה בין לימודים בישיבות החרדיות לשירות בצה"ל, ועוד היד נטויה.

סדר העדיפויות של מקדמי ההפיכה המשפטית אינו מקרי. בשנים האחרונות פועל במרץ הזרם הביביסטי שהשתלט על הליכוד להמרת הקריטריונים וההגדרות שבמפה הפוליטית בפרט ובחברה הישראלית בכלל. בימים כתיקונם, מי שהתנגד לפינוי יישובים נמנה עם הימין, ומי שתמך בפינוי התמקם על המפה שמאלה. הביביסטים שינו את ההגדרות.

בנימין נתניהו, מירי רגב, מיקי זוהר ומשה גפני, אשר נתנו את ידם להתנתקות כל אחד לפי דרכו, נחשבים לימין. שרן השכל, גדעון סער, זאב אלקין – וכן, גם נפתלי בנט - שהתנגדו להתנתקות, מוגדרים כ"שמאל". תמיכה בשחיתות ובחקיקה פונדמנטליסטית תפסה את מקום האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הכתום הפך לשחור - בפן המוסרי ובפן של דת ומדינה כאחת.

האיש וההטרדה

ביום ההפגנה הגדולה, סביב השעה שתיים בצהריים, החנה ד"ר אליעזר פרידלנד את רכבו ליד התחנה המרכזית בירושלים וצעד יחד עם שאר המפגינים ברגל לבניין הכנסת. ליד סינמה סיטי נקלע למהומה. כ־30 מפגינים שכנגד, שהתגודדו מאחורי גדר האבן, הצטיידו במגפונים וצעקו לעבר הטור שחלף על פניהם קריאות גנאי. מעל הגדר התנוסס שלט "שמאלנים בוגדים" באותיות ענק בלבן ואדום על רקע שחור.

כאן חשוב לציין כי ד"ר פרידלנד שונה בתכלית מדמות המפגין העולה בעיני רוחו של מי שתומך ברפורמה. ד"ר פרידלנד הוא מתנחל עם כיפה סרוגה שחורה, זקן קצר מטופח וציציות בחוץ. להפתעתו, כך סיפר, גילה בקהל שצעד בקרבתו יותר חובשי כיפות מאשר בקרב המפגינים שכנגד. תומכי הרפורמה הטיחו במתנגדיה ססמאות דוגמת זו שעל השלט, אך לא עברו למתקפה.

יוצא מן הכלל היה גבר בעל גוף גדול וקרחת נוצצת אשר הרכיב משקפי שמש. כך פגש ד"ר אליעזר פרידלנד את פעיל הליכוד ששמו הולך לפניו - רמי בן יהודה. האיש נדחף קדימה, איתר בקהל המפגינים קורבנות לטעמו ונטפל לקורבן בגסות רוח, תוך שהוא מסביר בפירוט מהו הדבר שנכון מבחינתו לעשות לאמא של המפגין, לאשתו וכן לגברים שבמשפחה. ד"ר פרידלנד הגיע לבד, ועל כן האיש הסתפק בקריאה לעברו "טרוריסט עלוב".