רצה המקרה – לא בזכותי ולא באשמתי – שלוהקתי לרגע דרמטי: ספינת הדגל של העיתונות העברית הודיעה לי בשפה לקונית, במייל קצר, שתם עידן. העמדת הפנים ארוכת השנים כאילו מפעל התעמולה של "הארץ" הוא באמת עיתון - נפסקה באחת. הורדו המסיכות. עכשיו ברגע האמת, האיסור החד־משמעי לומר אמת נעשה גלוי, פשוט, בהיר. כי עכשיו זה לא משחק. עכשיו צריך להציל את שלטון האליטה מסכנת הדמוקרטיה ואין שום מקום לגינונים.
גדי טאוב תוקף את "הארץ" לאחר הדחתו: "עוסק בהבערת האנטישמיות"
האמת היא שהכתובת הייתה על הקיר מזמן. בתוך "הארץ" מתחולל זה שנים רבות מאבק בין העיתונות שדגל בה העורך לשעבר חנוך מרמרי, לבין התעמולה שדוגל בה המו"ל עמוס שוקן. סופו של המאבק הזה היה ידוע מראש בעצם מאז התפטרותו של מרמרי, אחרי ששוקן מסר את "דה מרקר" לממשלו האוטונומי של גיא רולניק, פוליטרוק כלבבו.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
מעט מן האש העיתונאית עוד המשיכה לבעור זמן מה, אבל ככל שהתקדמו הרוח הפרוגרסיבית, הפמיניזם הרדיקלי, התקינות הפוליטית והצדקנות, כך הלכה וכבתה העיתונות ורק רמץ המשיך ללחוש בגחלים פה ושם. עד שהגיע המאני טיים. ואיתו כיבוי הצופים ששוקן ושות' עשו לשארית האתיקה העיתונאית. כי עכשיו, לראשונה מאז 1977, האיום על שלטון האליטה ש"הארץ" הוא שופרה נעשה מוחשי ומיידי, ואין להרשות שגינוני נימוסין יעמדו בדרכה של אליטה שיצאה להגן על הפריבילגיות שלה.
כשמציצים אל אחורי הקלעים של הפסקת כתיבתי, שהתבצעה בשני שלבים, אפשר לראות בדיוק איך כבה הרמץ. אפשר לראות איך התודעה הקולקטיבית של "הארץ" התרגלה לפעול בשתי שכבות. בשכבה אחת ברור לכותבים ולעורכים שהאינדוקטרינציה הפוליטית מצדיקה עריכה מניפולטיבית, מפני שהיא משרתת את "הטוב המוחלט".
אבל בשכבה השנייה, כל שקר ספציפי מציק, כל השמטת שמו של "צעיר", כל התעלמות מנתוני אמת בנושאי מגדר, כל החרשה של פרשת שחיתות בשב"ס, במשטרה או בשמאל (כולם הרי יודעים מה מותר ומה אסור לכתוב, ולכן יודעים שאסור לומר "רפורמה", כי העורך ימחק ויכתוב "הפיכה משטרית"). כל מקרה ומקרה, וכאלה יש אין ספור, דוקרים את מצפונו של אדם ישר.
כדי להתמודד עם המצב הזה, כפי שלימד אותנו הפסיכולוג הגדול של הטוטליטריות ג'ורג' אורוול, האדם מפתח שכבה פנימית של הונאה עצמית, שנובעת דווקא מן השאיפה ליושר. בשכבה הזאת צריך למצוא דרך לחיות עם הגלישה במורד החלקלק אל מחוזות ההונאה. לכן מתחת לפני השטח מתקיים מאמץ מתמיד, לעתים מכמיר לב, ללמד את עצמך להאמין בשקרים הממוסדים של העיתון. ראיתי את זה קורה הרבה פעמים, אבל אף פעם לא בצורה כה בולטת כפי שזה קרה באי־מייל הראשון שפתח את הליך הרחקתי, שהתחיל דווקא מן המאמץ להיאחז בשארית העמדת הפנים המקצועית.
"גדי, כמה הערות"
ב־6:37 בבוקר יום ג', 24 בינואר, נחת בתיבת האי־מייל שלי מייל מאת אלון עידן, עורך הדעות. אני עובד איתו כבר שנים, ובדרך כלל בנעימים, אף שבשנה האחרונה צונזרו שני מאמרים שלי (אחד מהם, שלא במפתיע, על פגסוס; "הארץ" מגונן על המשטרה מביקורת אפקטיבית בעקביות). האי־מייל הכיל רשימת השגות – מעין בדיקת עובדות, אבל בטון תקיף מהרגיל – על המאמר ששלחתי על אודות הרפורמה המשפטית של יריב לוין.
המאמר אמר שישראל כבר מזמן איננה דמוקרטיה. שאין שום דמוקרטיה בעולם שבה סמכות ההכרעה האחרונה, כלומר הריבונות עצמה, מסורה בידי 15 שופטים שהציבור לא בחר. את שיטת השלטון הזאת, שאין לה אח ורע בעולם המערבי, כתבתי, כינה בכיר מדעני המדינה של ישראל, איש השמאל הוותיק שלמה אבינרי, "בגצוקרטיה".
עוד נכתב במאמרי כי המאבק של האליטה "להצלת הדמוקרטיה" אינו אלא בלוף שנועד להסתיר את האמת: שהאליטה הזאת נאבקת על המשך שלטונה כנגד הדמוקרטיה. היה ברור לי שהמאמר לא יהיה קל לבליעה ב"הארץ". ומאחר ש"הארץ" מגויס כולו לבלוף "הצלת הדמוקרטיה", חשבתי שבדיקת העובדות היא דרך נוגעת ללב להכחיש את דבריי על בסיס העמדת פנים עניינית. שכן אם הדברים שלי אכן מופרכים, אפשר יהיה לדחות את המאמר בלי להודות ש"הארץ" עמל בימים אלה על הונאה רבתי של קוראיו.
הנה המייל, כלשונו:
"גדי, כמה הערות.
"1. הקביעה שחוקי היסוד הם החוקה הישראלית נעשתה בכנסת ב־1950 (החלטת הררי) ולא בידי ברק. ברק העניק מעמד חוקתי דרך הפסיקה לחוקי היסוד המופשטים (כבוד האדם וחופש העיסוק). אבל מה משמעותם אם לא כתמרורים לפסיקה?
"2. אתה טוען לשחיתות בפרקליטות בהכללה גורפת. מניח שמתכוון לפרשת רות דוד. איך זה קשור? איך רפורמת לוין תמנע את השחיתות הבאה?
"3. ההצטדקויות שזה לא קשור למשפט נתניהו 'כי הוא התחיל' לא משכנעות. (הכוונה לטענתי שהמשפט כבר יצא לדרך, ומאוחר לעצור אותו - ג"ט).
"4. תחליט – או שבג"ץ לא מגן על מיעוטים כי אישרו את מעצרי ההתנתקות; או שבג"ץ כופה על רוב הציבור את ערכי המיעוט, ובעצם פועל מטעם המיעוט.
"5. מהם הערכים שבג"ץ כפה על הציבור? אתה לא מפרט. אבל זה לב העניין. תביא דוגמאות.
"6. ושוב – אם הבעיה המרכזית במערכת המשפט בישראל היא ריבוי ההרשעות בפלילים, איך רפורמת לוין אמורה לסייע בכך?".
מה יש כאן? כמה קביעות מוטעות (החלטת הררי אמרה שהחוקה תיכון רק עם סיום מלאכת חקיקת חוקי היסוד), כמה דרישות לביסוס, התרסה שטענותיי "לא משכנעות", ומנה של דעות שונות משלי (מה שלא אמור להיות רלוונטי בטור דעה), והכל עטוף במסווה מקצועי של עריכה.
"תודה על תרומתך"
רצה המקרה שבערבו של יום שלישי זה, אחרי שקראתי את המייל, הוזמנתי לארוחת ערב בביתו של שופט בדימוס, שהוא ידיד שלי. הייתה שם עוד שופטת בדימוס, החולקת בחריפות על דעותיי, ועוד שניים מבכירי חוקרי מערכת המשפט בישראל. לא אזכיר את שמם, כי אין בדעתי לרמוז כאילו הם שותפים לדעותיי בהכרח, ולא זה העניין. אומר רק שחסרה שם רק חברתי המנוחה רות גביזון כדי שזה יהפוך לפאנל המושלם לדיון בשאלות משפטיות.
סיפרתי לסועדים את הסיפור, פתחתי את המייל, העליתי את השאלות לדיון בין ביס ללגימה, ורשמתי לעצמי נקודות. בערב השלמתי את התשובה המקיפה בעזרתו האדיבה של ידידי הפדנט ניסים סופר, וקישטנו בציטוטים שבדקנו היטב. בסופו של דבר שלחתי – אני מתנצל על חוסר הצניעות – תשובה מאוד־מאוד טובה וממצה לשאלותיו של העורך. טפחתי לעצמי על השכם. שחמט, אמרתי לעצמי. הם ניסו, אלון או מישהו מעליו, לדחות את המאמר על אי־דיוקים, והמהלך נכשל.
עיתון שיש בו אפילו קמצוץ יושרה ייאלץ, אחרי דבר כזה, לפרסם את המאמר. טעיתי. לא נותר קמצוץ יושרה. בחומת השקר שבונים דפיו הגדולים של "הארץ" אסור עכשיו לעשות ולו חור אחד זעיר, שדרכו תיחשף ולו לרגע האמת. כך הבהיר האי־מייל השני, שבא ישירות מלבה של התודעה הפוליטרוקית הקולקטיבית של פרבדה. עיקרו: שקט, משקרים. בבוטות. בגלוי. במודע. בלי שום ניסיון ליישב את הדיסוננס.
אנחנו לא עיתון. אנחנו מפלגה. וברגע הדרמטי הזה סכנת הדמוקרטיזציה של ישראל היא ממשית. זה עכשיו מאבק לחיים ולמוות בין האוליגרכיה לדמוקרטיה, בין שלטון האליטה לבין הנתינים המתדפקים בשער ודורשים את האזרחות שנגזלה מהם במרמה, בדרכים עקלקלות, מאז שחשבו שפדו אותה ב־1977. אבל האליטה בזה להמון, שונאת אותו ממש, והיא נחושה לאחוז בציפורניים בשלטונה. ולצורך כך משיל "הארץ" בגלוי את הכסות הדקה שתחתיה הוא מתחפש כבר זמן רב לעיתון.
הנה האי־מייל השני שהגיע מאלון כלשונו:
"היי גדי, תודה על התשובה המפורטת. אבל:
"אני נאלץ לכתוב לך את המייל הזה, אחרי שנות עבודה משותפות רבות, בהן לצד הקושי בפרסום מאמריך שלא נעמו לרבים מקוראי 'הארץ', חשבתי שהרמת תרומה חשובה לחופש הביטוי ב'הארץ' ולאפשרות להיחשף לעמדות אחרות ושונות.
"ובכל זאת, שני דברים אירעו לאחרונה והם משנים את העמדה של העיתון לגבי מאמריך. האחד הוא חילופי השלטון האחרונים, שלוו במתקפה אגרסיבית ומיידית על הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאנחנו ב'הארץ' תופשים אותה. הרצון להחליש את מערכת המשפט בעזרת מהלכים קיצוניים שנעשים באופן חד־צדדי וללא מעצורים, מאלצים גם אותנו, ככלי תקשורת, להתגונן בפני מה שנתפש בינינו כהפיכה משטרית. במובן הזה, אנחנו מוצאים קושי רב ליישב את הדיסוננס: מצד אחד להיות בחוד החנית נגד ההפיכה הזאת, ובמקביל לפרסם מאמרים שנותנים רוח גבית לאותה הפיכה. במונחים של דמוקרטיה מתגוננת, אנו מאמינים שכעת זהו זמן של מגננה.
"דבר נוסף הוא הידיעה על כך שאתה לוקח חלק במכללת MCC, שעל פי הידוע לנו היא מוסד שתומך ומקורב לוויקטור אורבן ומעלה על נס את כל הערכים שאנחנו ב'הארץ' חושבים שהם מסוכנים ומאיימים על הדמוקרטיה. קשה לנו לקבל את העובדה שמי שמסכים להיות חלק ממוסד כזה, על כל המשתמע מכך, יקבל במה ב'הארץ', שמנהל קרב גלוי וחשוף כנגד עמדות אלו בדיוק.
"לכן, ולא בקלות, אני נאלץ להודיע על פרידה ממך וממאמריך. תודה על תרומתך גדי.
"אלון".
המכתב הזה שווה היה יותר מכל מה שיכולתי לכתוב בעיתון עצמו. זו הודאה מדהימה בעיניי, שהספינה שוקעת. היא אולי עוד תצליח לקרטע ולצוף, אבל "הארץ" מאשר בגלוי את מה שאני אומר זה זמן רב: העיתונות בגלגולה החדש היא הסכנה (הפנימית) החמורה ביותר לדמוקרטיה במערב.
ובמקומותינו, זה לא התחיל עם הרפורמה. זה התחיל כשהעיתונות החליפה את שליחותה מעדכון הציבור לחינוך הציבור. מאז היא עוסקת במודע בהנדסת התודעה – מוכרת לציבור שקר ממוסד ומאורגן כדי "להציל אותו מפני עצמו". זה התחיל באוסלו, זה המשיך באינתיפאדה השנייה, החמיר בהתנתקות, תפס תאוצה בעידן טראמפ, העפיל לגבהים חדשים בהסתרת התפוררות תיקי נתניהו בבית המשפט, ועכשיו הפך את העיתון למפלגה.
העיתונות היא הפוטושופ של המציאות, לא העדשה שדרכה היא נשקפת. זה ממש רגע חגיגי בעיניי כש"הארץ", שעדיין חי על אדי הקרדיט של העבר, פשוט מודה בזה חד וחלק. בשבוע שעבר יצא מייל מיוחד על "ההפיכה" מסגנית העורך נעה לנדאו, והיא נשמעת כמו הקמב"צית של ההפגנות, לא כמו שום דבר שדומה לתפקיד של "סגנית עורך" במשהו שאפשר לזהות אותו כעיתונות.
זהות מבוססת ניכור
דמוקרטיה מוכרחה עיתונות. כדי לקבל החלטות מושכלות, אזרחים צריכים לקבל תמונה מקורבת של המציאות. הנדסת התודעה, שהקצינה לרמת הדרוקריזם, היא כבר לא סתם עיתונות מוטה. היא עיתונות שחוצצת בין הקורא לבין המציאות במקום לתווך ביניהם. זה הרס תשתיתי של הדמוקרטיה, גם אם נקודת הראשית שלו הייתה אידיאליסטית. והיא הייתה אידיאליסטית. אליטה שמאלית שלמה הייתה משוכנעת בעומק לבה שיש לה פתרון לסכנת הדו־לאומיות המרחפת מעל ראשה של הציונות מיום היווסדה. הפתרון הזה התברר כחסר שחר, ומה שכואב עוד יותר הוא שאין לנו לפי שעה שום פתרון חלופי, והסכנה לא חלפה.
אבל האליטה הזאת לא מסוגלת לוותר על הפתרון שקרס, משום שהוא לא רק פתר את הבעיה באופן תיאורטי, הוא גם החמיא למצפונה. זה הדבר ההרסני: שהוא החמיא למצפונה. היאחזות זו בדימוי המוסרני של עצמה הובילה אותה, ככל שאזרחי ישראל התפכחו מאשליות אוסלו, לשנוא את הישראלים. זה מה שאתם רואים עכשיו בהפגנות. זו האימה.
לפני שהתחלתי לכתוב ב"הארץ", פרסמתי בכתב העת המנוח של במבי שלג ז"ל מאמר על "הארץ". טענתי בו שבניגוד לשמאל הישן שראה את עצמו כאליטה משרתת, האליטה שמייצג "הארץ" בונה את דימויה העצמי לא על שירות הציבור, אלא על התבדלות ממנו. במקום לבנות את זהותה על אמפתיה, היא בנתה אותה על ניכור. אנחנו, כך אמרה לעצמה, ההפך מהישראלים היהודים העלובים האלה.
חשבתי אחרי המאמר הזה שב"הארץ" כבר לא ייתנו לי לכתוב. אומר לשבחם: טעיתי. "הארץ" עוד לא היה אז "פרבדה". אבל הניכור הזה, תחושת העליונות הזאת, ובעיקר הצורך להציל את המצפון מפני המציאות, השחיתו מאז כל חלקה טובה. כלבת השמירה של הדמוקרטיה הפכה לכלבת התקיפה של האליטה המתבצרת במעוזי כוחה. ובסוף היא איבדה גם את מצפונה.
ואף על פי כן, גברת לנדאו, נוע תנוע. הרפורמות של יריב לוין ימשיכו כסדרן. האליטה הזאת סיימה את תפקידה, מפני שנותרה לה רק כוחנות עירומה, שאין בה כדי לכסות על הריק שברוח. יוהרה חלולה שהפכה אלימה, שניפצה את המראה כדי שלא תיאלץ לראות שם את הבלוף של עצמה. אין בין כל טיעוניה נגד הרפורמה ולו טענה עקרונית אחת שאינה שטוחה כמו דיקט. היא משתוללת עכשיו ככה, כי היא לא מסוגלת להודות בתבוסתה ובכך שהגיעה העת להשלים את מה שפעם, ב־1977, עוד הצליחה האליטה לבלום. מאחר שזו אליטה גוססת, עיתון שמשליך את כל יהבו על המשך שלטונה הוא בעצם מת מהלך, בין שהוא יודע זאת ובין שלא.
ובכל זאת, לא הייתי עוזב מרצוני. זו תמיד הייתה התלבטות – כמה אני משמש עלה תאנה, וכמה אני באמת מצליח להחדיר מעט מן האמת אל המדיום שיש לו עדיין מעמד הגמוני בקרב האליטות. בשיקול הכללי, חשבתי שהרווח גדול מההפסד. אבל אלה היו שיקולים קרובים במשקלם, כך שצער גדול לא נגרם לי. ומצד שני, אוכל להביע את דעתי על מעשי ההונאה של "הארץ" מכאן ואילך, בחופשיות. גם זה שווה משהו.
הכותב הוא היסטוריון ופובליציסט