ההסלמה הגוברת בשבועות האחרונים במערכת הפלסטינית, ובמוקדה הפיגועים הקשים בירושלים ובאיו"ש, אינה חסרת תקדים בחומרתה ובמאפייניה. עם זאת מגולמים בה היבטים המשקפים תהליכי עומק - הן בישראל והן בקרב הפלסטינים - המספקים חרך הצצה לתסריטי אימה שאפשר ויתממשו בעתיד הלא רחוק.
בדרך לעימות פנימי? הג'יהאד האסלאמי נגד הרשות הפלסטינית - "דוחים את פעולותיכם"
בכיר לשעבר במערכת הביטחון מזהיר: "יש תהליך רציני של הסלמה שהולך וגובר"
ההסלמה כיום נוצרת בעקבות מפגש בין גורם המצוי בחולשה גוברת (הרשות) לשחקן חזק יותר (ישראל), השקוע בסערה פנימית עזה ומתקשה לקדם מדיניות סדורה, כשבתווך רוחש שטח רב־עוצמה המכתיב את הקצב ואת מתווה ההתרחשויות - ומתעל לעימות חזיתי עז.
הפיגועים האחרונים מהווים המשך לגל ההסלמה הניטש זה כשנה (מאז רמדאן הקודם). חלק גדול מהם מובל בידי צעירים הפועלים עצמאית או במסגרת של חוליות קטנות וארגונים מקומיים, דוגמת "גוב האריות" בשכם, המקפידים להימנע מזיהוי עם אחד הפלגים, קל וחומר עם הרשות. מדובר בביטוי למגמות עומק חברתיות ובראשן עליית דור ה־Z הפלסטיני, שנולד לאחר שנת 2000. דור זה חש תלישות עמוקה מרוב מקורות הסמכות שסביבו וניכור כלפי הנהגות וסיסמאות העבר, והוא מושפע עמוקות מהמרחב הרשתי, המהווה עבורו בו בזמן אמצעי ביטוי וכלי הזנה רעיוני.
בלי מבוגרים אחראיים
חומרת האיום המגולם ממפגעים בודדים או מחוליות מקומיות, לכאורה פחותה בהשוואה לתשתיות צבאיות ממוסדות כמו אלה של חמאס והג'יהאד האסלאמי, אולם הדגם הזה מציב אתגר קשה בפני ישראל. לגורמי המודיעין קשה יותר לזהות סימנים מקדימים של חלק מהפעולות או לפגוע בתשתיות בעלות מבנה ארגוני מעורפל שאינו נסמך תמיד על היררכיה סדורה. הדבר מחדד את חוסר התוחלת בקריאות לקידום מבצע חומת מגן 2 - בוודאי במזרח ירושלים - מהלך ששונה מהותית מהמערכה לפני שני עשורים (האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן), שבה ניצב בפני ישראל אויב מוגדר וברור.
החולשה הגוברת של הרשות מספקת רקע מאפשר או מזין לגל ההסלמה. הממשל הפלסטיני זוכה לדימוי שלילי ברחוב הפלסטיני - בעיקר בשל תופעות של שחיתות, נפוטיזם והיעדר דמוקרטיה, לצד האשמה בשת"פ עם ישראל - כגוף המונהג בידי צמרת מבוגרת ומנוכרת שמפגינה חוסר ביטחון וחוסר מוטיבציה להחיל מרות בשטח. על הרקע הזה נוצרו חללים שלטוניים בג'נין ובמידה רבה גם בשכם וביריחו, המחייבים את ישראל לפעילות צבאית מוגברת.
הדבר יוצר חיכוכים אלימים קשים ומהווה כר לחיזוק כוחו של חמאס בשטח ולהתפתחות כאוס המונהג בידי תשתיות מקומיות, המורכבות לפרקים מפרחחים ומעבריינים העוטים ארשת של לוחמים למען יעדים לאומיים. התרחבות עתידית של אותם החללים עלולה לתבוע מישראל גם טיפול באוכלוסייה ומילוי סמכויות אזרחיות, נוכח אוזלת יד גוברת מצד הרשות, שעלולה לגווע או לנבול מבחינה תפקודית.
במצב שכזה ישראל יכולה לסייע במידת מה לחיזוק פונקציונלי של הרשות, למשל באמצעות תמיכה כלכלית או היענות לבקשות לייעול מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, אולם אינה יכולה במטה קסם לגרום לשינוי דרמטי במעמד הממשל הפלסטיני. חיזוקו כיום אינו נגזרת של פתיחת מו"מ מדיני או של שלום כלכלי (אמירות שהיו נכונות יותר בעבר), אלא של הבראה פנימית עמוקה שבלעדיה מעמדו מבית מוטל בספק, גם ללא קשר למציאות המדינית או הכלכלית שתשרור במערכת הפלסטינית.
הכאוס במרחב הציבורי והפוליטי בישראל בכלל, ובתוך הממשלה בפרט, מעצים עוד יותר את הסיכוי להחרפת ההסלמה הנוכחית. בממשלה קיימות כיום למעשה שתי אג'נדות מתחרות ולמעשה מנוגדות בנושא הפלסטיני: זאת "המהפכנית" המונהגת בידי בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר וחותרת להחלת ריבונות באיו"ש, להעלמת הרשות ולהאצת ההתיישבות, תוך מתן תשומת לב מוגבלת להשלכות הבינלאומיות, הכלכליות והחברתיות של מהלכים כאלה; ומולה - הגישה הדומיננטית, אך המהוססת שמקדם ראש הממשלה בנימין נתניהו, המגלמת שאיפה לייצוב ולשימור הקיים, לרבות חיזוק הרשות, תוך תיאום הדוק עם שחקנים חיצוניים.
סדקים בין שתי הגישות נפערו בעקבות פינוי מאחז אור חיים והכרם בבנימין, פרשת ח'אן אל־אחמר, והריב בשאלת כפיפות יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים. המתח המצטבר הפך לסלע מחלוקת נוקב בעקבות ועידת הפסגה בעקבה, שבמסגרתה גובשו הבנות בין ישראל לפלסטינים שאותן תקפו בחריפות סמוטריץ' ובן גביר, וכן הפרעות בחווארה, ששיקפו פער בין גינוי חד־משמעי ומהיר מצד ראשי הליכוד, לבין הכרזתו של סמוטריץ' לגבי הצורך ב"מחיקת חווארה", המשקפת את תפיסתו שלפיה יש להכריע את הפלסטינים לאורה של "דוקטרינת יהושע בן נון": או שיקבלו את מרות ישראל, או שיעזבו את השטחים, או שיילחמו ביהודים; ללא שום חלופה רביעית של הידברות או פשרה בין העמים.
שקט עד הרמדאן ובמהלכו
גם במקרה של ממשלת "הימין על מלא", עלול הנושא הפלסטיני להיות יסוד מערער שבכוחו אף להביא לקץ הקואליציה. הדבר גם ממחיש כי כל הממשלות באשר הן לא יכולות לברוח מהנושא הפלסטיני, ולא להעלימו באמצעות "פלסטרים" של שלום כלכלי או הודנות ביטחוניות. אלה נפרמים בתוך זמן קצר יחסית וממחישים שללא דיון עומק וללא הכרעות - בעיות היסוד מחריפות וסופן שיתנפצו בהפתעה בפניה של ישראל, תוך חיוב לקדם מענה מעמדה של נחיתות אסטרטגית.
בשלב הנוכחי על הממשלה להתמקד ביעדים צנועים יחסית של השגת שקט עד לרמדאן ובמהלך אותו החודש. ניתן לממש את הדבר באמצעות עמידה בהבנות שגובשו בוועידת עקבה, עידוד (בשילוב עם האמריקאים) של הרשות להיכנס לחללים שנוצרו באיו"ש (ללא טיפוח ציפיות יתר), הגבלת הענישה הכלכלית המושתת על הרשות בחודשים האחרונים והימנעות משיח על היעלמותה. בסוגיה זו נדרש להפנים כי חרף מגרעותיה, הרשות הפלסטינית היא עדיין הרע במיעוטו למול חלופות של כאוס, שליטה ישראלית או השתלטות של חמאס על חלק מהגדה או על כולה.
יש להמשיך ולנקוט מדיניות זהירה ומושכלת בנושא הר הבית, ש"הוכיח" כי גם בלעדיו יכולה עדיין להתפתח הסלמה חריפה בין ישראל לפלסטינים. כל זאת, תוך הבהרות חד־משמעיות וברורות של נתניהו לגבי האג'נדה המובילה של הממשלה, בדגש על שלילה נחרצת של תופעות הרות אסון כגון הפרעות בחווארה.
בין לבין, סיפקו אירועי השבוע האחרון הבנה מעמיקה לגבי משמעותה של מדינה אחת בין הים לירדן. רצח שני הצעירים הישראלים סמוך לחווארה, ולאחר מכן ההתקפה הפרועה של מתיישבים ישראלים על תושבי הכפר, הם מציאות בלקנית שעלולה להפוך לשגרת יומיום, כששתי הקהילות בעלות הנרטיבים הקוטביים והעוינות ההדדית העמוקה יחיו יחד באותה הישות ללא חיץ פיזי.
אם וכאשר ישראל תעבור בשלום את החודשים הקרובים, ואולי גם תגובש הסכמה מבית שתשכך את המתח הפנימי העז, הכרחי שיחל דיון אסטרטגי ארוך טווח בנושא הפלסטיני, רגע לפני הגעה לנקודת אל־חזור שבה תיווצר גם ללא תכנון, מודעות או רצון מציאות של מדינה אחת.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן