צעדות סלמה־מונטגומרי היו שלוש צעדות מחאה, שנערכו ב־1965, לאורך הכביש המהיר מסלמה, אלבמה, לבירת המדינה מונטגומרי. הצעדות אורגנו לקידום הקמפיין לאפשר לאזרחים אפרו־אמריקאים לממש את זכותם החוקתית להצביע.

עד אז, במדינות הדרום של ארה"ב הייתה נהוגה שיטת רישום של בוחרים שמנעה מאפרו־אמריקאים את הזכות להצביע. מבחינת הלבנים, היו יותר מדי שחורים באזור, ואם הם יצביעו - השלטון יישמט מידם. הקמפיין הזה היה חלק מתנועת זכויות הצבעה רחבה. התנועה טענה שהצבעת מיעוטים נמנעת באמצעות מדיניות גזענית. זמן קצר לפני כן אומנם אושר בקונגרס חוק שוויון זכויות בהצבעה, אך היה צורך להביא ליישומו גם במדינות הדרום של ארה"ב.

בתי המחוקקים של מדינות הדרום קבעו דרישות ונהלים מפלים, ששללו למעשה את זכויות ההצבעה של מיליוני אפרו־אמריקאים. התארגנות אפרו־אמריקאית השיקה קמפיין רישום בוחרים בסלמה עוד ב־1963, ואליהם הצטרפו חברים ב"סניק" – התארגנות סטודנטים שחורים לפעולה בשיטות בלתי־אלימות.

הניסיונות האלה להביא למימוש זכויות ההצבעה נתקלו בהתנגדות בלתי עבירה של אנשי ממשל לבנים בדרום בכלל ובאלבמה בפרט. ד"ר מרטין לותר קינג, מנהיגה הבלתי מעורער של התנועה השחורה באמריקה של המאה ה־20, החליט להפעיל את הארגון שלו למען הקמפיין הזה.
קינג הזעיק לסלמה מנהיגים בולטים רבים של זכויות אזרח, ובינואר 1965 החל להפעיל מחאות. 3,000 איש נעצרו שם עד סוף פברואר. ב־26 בפברואר 1965 החל להישפך דם. שוטר מקומי ירה במפגין, שמת מפצעיו. במחאה נקראו המפגינים לצעוד ולהגיב באי־ציות אזרחי לא אלים (אהוד ברק קורא לזה בצדק "מרי אזרחי").

הצעדה הראשונה התקיימה ב־7 במרץ 1965. אנשי משטרת מדינת אלבמה ושוטרי המחוז תקפו באלות ובגז מדמיע את הצועדים הלא חמושים לאחר שחצו את קו המחוז – והתמונות התפרסמו בכל העולם. האירוע נודע בשם: יום ראשון המדמם, "בלאדי סאנדיי". שבע שנים לאחר מכן גם לאירים היה יום ראשון מדמם משלהם, אבל זה כבר סיפור אחר.

הצעדה השנייה התקיימה ב־9 במרץ. שוטרים וצועדים התעמתו זה עם זה בגבול המחוז. השוטרים פינו את המעבר על הגשר כדי לאפשר לצועדים לעבור, אבל קינג הוביל את הצועדים בחזרה לכנסייה, ובכך ציית לצו פדרלי שלא לחצות את גבול המחוז. באותו לילה, קבוצה של לבנים הכתה ורצחה פעיל זכויות אזרח שהגיע מבוסטון - אחד מהרבה אנשים שהגיעו ממרחקים לצעדה השנייה.

האלימות ורציחתו של המפגין הביאו להזדעקות לאומית ולהתגברות פעולות של אי־ציות אזרחי, שכוונו הן לממשלת אלבמה והן לממשלת ארה"ב. כאשר מושל אלבמה ג'ורג' וואלאס סירב להגן על הצועדים, הנשיא לינדון ג'ונסון התחייב לעשות זאת. הצעדה השלישית החלה ב־21 במרץ, כשהיא מוגנת על ידי 1,900 חיילי המשמר הלאומי ומרשלים פדרליים.

למחרת, ב־22 במרץ 1965, הגעתי לשם. הייתי בכלל אמור לסקר בפלורידה, כעיתונאי צעיר ב"מעריב", את שיגור הטיסה הראשונה לחלל, "ג'מיני 3", שהיה בה צוות ולא טייס בודד. החלטתי לוותר על ההתנסות המופלאה ולנסוע לראות מה קורה לכל הרוחות והשדים בין סלמה למונטגומרי. את היממה האחרונה של המצעד, שהושווה במשמעותו ההיסטורית למצעדים של גאנדי בהודו, עשיתי עם אלפים אחרים בפאתי מונטגומרי.

באותם ימים שמעתי – קינג הסביר לי בשיחה אישית – למה מקומו של כל יהודי דווקא בשורות הראשונות של המחאה השחורה (אני עוד הייתי מכור לישראליות הצרופה, כלומר - זה לא עניין שלי), ולמה יש יותר יהודים בין צועדי סלמה מאשר נציגים של כל קבוצה אחרת, מלבד השחורים. שם גם גיליתי כי ממון רב לפעילות של התנועה השחורה בא מכיסים יהודיים עמוקים. ושם גם התחלתי לחשוש כי היחסים בין היהודים לשחורים לא יישארו נחמדים בכלל, כי זה מה שאמרו לי שני שחורים שיהיו אחר כך אנשים חשובים מאוד: אנדרו יאנג וסטוקלי קארמייקל – אבל זה לא לרשימה הזאת.

הצועדים הגיעו למונטגומרי ב־24 במרץ, ולקפיטול של מדינת אלבמה ב־25 במרץ. 25 אלף איש נכנסו לעיר הבירה באותו יום במפגן תמיכה בזכויות ההצבעה. חצי שנה אחרי זה עבר בקונגרס חוק חדש וקשיח יותר, שמבטיח זכויות הצבעה שוות לכולם. החתימה על החוק, כשנאומו הטלוויזיוני של הנשיא ג'ונסון לפני הקונגרס הוצג ברחבי הארץ, נחשבת לקו פרשת המים עבור התנועה לזכויות האזרח.

והארץ לא רגעה

מכאן הדברים רק התגברו. קינג הגיע למסקנה ששום תנועה לזכויות אדם וזכויות אזרח לא תגיע למקום כלשהו כל עוד יש מלחמה מטורפת בווייטנאם. ושתי התנועות חברו: זכויות האזרח והאדם מצד אחד, והפסקת המלחמה בווייטנאם מצד שני. פעולות המרי – אי־ציות אזרחי – גברו. מיליוני צעירים אמריקאים התחמקו מגיוס לצבא, שהיה אז חובה על כולם.

ג'ונסון הושפל והובס. הוא ויתר על עוד כהונה, כי ידע שיפסיד. סטודנטים מפגינים ושובתים נהרגו על ידי שוטרים ומגויסי המשמר הלאומי. שביתות שבת ורעב, שיבוש תנועה, התפרעויות ללא גבול – עד המהומות האדירות של ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו 1968 (גם שם הייתי, עם רעמת שיער וזקן פרוע. נחשבתי למוביל מחאה מסוכן – כאשר בסך הכל הייתי עיתונאי ישראלי שמנסה לסקר מהפכה ברחובות). בדרך לשם נרשמו שתי רציחות פוליטיות הזויות – של מרטין לותר קינג, ובהמשך של הסנאטור רוברט קנדי.

והארץ ההיא לא רגעה ולא נרגעה עד היום. אומנם את המלחמה בווייטנאם הצליחו לסיים (הנרי קיסינג'ר וריצ'רד ניקסון), אבל לא הבינו שאסור לנהל יותר מלחמות כאלה, וקיבלנו את מלחמת עיראק־אפגניסטן – המלחמה הארוכה ואחת המדממות ביותר של ארה"ב בהיסטוריה שלה. ניקסון גם ביטל את גיוס החובה.

בשנת 2008 בחרה ארה"ב נשיא שחור, ברק אובמה, בנו של מהגר מקניה ואישה לבנה מהוואי. כביכול הישג אולטימטיבי, אבל ממש לא. המלחמה על זכויות האזרח באמריקה נמשכת במלוא עוזה (כשבינתיים חלק מהיהודים עברו צד). היא אף החריפה (בלאק לייבס מאטר) מבחינת תכניה ונרצחיה.

אם חשבו שדונלד טראמפ הוא הכי גרוע שאפשר, הוא יהיה משחק ילדים לעומת מי שמסתמו כמתמודד לנשיאות, מושל פלורידה רון דה־סנטיס. איש שמתחיל מעריכת ספרים ואומר למורים מה אסור ללמד, נמצא צעד אחד לפני שריפת ספרים ושלושה צעדים לפני שריפת אנשים.

בינתיים אצלנו, ביום הבחירות לכנסת ה־20, 17 במרץ 2015, במלאת 50 שנה לקמפיין ההצבעות בסלמה, אמר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את המשפט הבא על מצביעים לא רצויים: הערבים נוהרים לקלפיות.

וכל הסיפור הארוך הזה נועד לומר את הדבר הבא: רק מרי אזרחי, רק אי־התנדבות למילואים, רק אי־שירות, רק אי־תשלום מסים, רק שביתות שבת וחסימות כבישים. רק אקשן ואקשן ואקשן. הפגנות זה נפלא לגיבוש. מאמרים (כמו זה) זה נפלא למירוק מצפונם של הכותבים. דיבורים זה נפלא, אבל רק סטודנט צ'כי או סוחר תוניסאי ששורפים את עצמם – מצליחים להניע פעולות.

רק אקשן ועוד אקשן ועוד אקשן. הכל טוב חוץ מאלימות. ויש המון דברים חוץ מאלימות – ואת זה צריך לעשות כל הזמן. ביום ובלילה, בקודש ובחול. לא להפסיק אפילו לרגע.