במשך שנים עסק ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן אינטנסיבי באיום האיראני. היו לכך ביטויים רבים, כשהשיא היה נאומו באו"ם בשנת 2012. אולם בעוד שאיראן התקרבה לרמת ההעשרה הנדרשת לשימושים צבאיים ממנה הזהיר נתניהו בנאומו זה, השיח בנושא "האיום האיראני", אותו נתניהו עצמו הדגיש במשך שנים, כמעט ולא קיים כעת בישראל. אומנם המחאה מעסיקה חלקים נרחבים מהשיח הציבורי כיום, אבל זו הרי הריצה הבהולה להשלמת החקיקה שמקדמת הממשלה שמסירה את הסוגיה האיראנית מהדיון הציבורי. לו רצה, נתניהו היה יכול אפילו להשתמש באיום זה, כדי להשהות את בולמוס החקיקה ולטעון כי "השעה מחייבת התמקדות באיום המרכזי על מדינת ישראל".
הדבר מדאיג משתי סיבות. אם היתה זו רטוריקה ריקה במשך השנים שאותה נתניהו הדגיש למטרות פוליטיות שונות, הרי תקציבי ענק, משאבים ומאמצים רבים הושקעו שלא לצורך ופגעו בקידום מטרות חשובות אחרות. מנגד, אם האיום הוא ממשי, כפי שנתניהו קבע במשך שנים, כיצד ייתכן והוא אינו עומד במרכז סדר היום ודוחק הצידה את הסוגיות האחרות. במקום לעסוק באיום האיראני הקיומי, נתניהו וממשלתו עוסקים בשינויים חקיקתיים מרחיקי לכת, אשר הם עצמם מחלישים את ישראל ואת יכולתה להתמודד עם האיומים הביטחוניים דוגמת הגרעין האיראני.
נתניהו יודע היטב כי היכולת של הצבא והחברה לעמוד איתן כנגד איומים כאלה תלויים בקיומה של מידה מספקת של סולידריות חברתית ואמונה כי מקבלי ההחלטות פועלים באופן מושכל למניעת האיומים, בוחרים להתמקד באיומים המשמעותיים על המדינה, ומבקשים לספק פתרונות מתאימים למקרה שחלילה איומים אלה יתממשו. לכן גם פעולה כנגד איראן תוך כדי קידום החקיקה עשויה לעורר שאלות לגבי מטרותיה האמיתיות, ולכן לפגוע בלגיטימציה הפנימית והבין-לאומית הנדרשת לפעולות אלה ואף לפגוע בהרתעה הישראלית. פגיעה כזו היתה נמנעת לו הסוגיה הייתה מקבלת את מקומה הראוי בסדר היום הציבורי.
ניתן להתווכח בשאלת הצעדים הדרושים להתמודדות עם הגרעין האיראני, ועד כמה איום זה הוא אכן קיומי, אולם היה זה נתניהו עצמו שכבר בשנת 2009 הצהיר ב"כנס הרצליה" כי "לא היה חיבור בין משטר דתי פנאטי לבין נשק גרעיני. זה האתגר החמור ביותר של מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות". מאז אותה הצהרה התקרבה איראן משמעותית להשגת הנשק הגרעיני. לאחרונה פורסם דו"ח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית המפקחת על מתקני הגרעין באיראן, ולפיו עלה בידה של איראן להעשיר אורניום לרמה של 83.7%, הרמה הגבוהה ביותר אליה הגיעה המדינה עד כה.
נתניהו אף פעל בעבר בדרכים שונות כדי להתמודד עם האיום החמור כפי שהגדיר אותו, ובכלל זאת דרך עימותים עם גורמים בין-לאומיים שונים. אולם בעוד שבעבר התנגח נתניהו עם הממשל האמריקאי לגבי אופן הטיפול בגרעין האירני, עסוקה עתה הממשלה הישראלית בהתנגחות עם הממשל האמריקאי המגנה את התבטאויותיו החמורות של שר האוצר. יכולת ההתמודדות של ישראל עם הגרעין האיראני תלויה גם בשותפות עם שחקנים בין-לאומיים אחרים. מדינות המפרץ עוקבות בדאגה לא רק אחר ההתפתחויות באיראן, אלא גם אחר התהליכים הפוליטיים בישראל המקשים על שיתוף הפעולה עימה, לאור המתח הקיים עם הרשות הפלשתינית והתבטאויות חמורות של בכירים בממשלה. לא רק שהתנהלות זו משקפת מצב שבו האיום האיראני אינו עומד בראש סדר העדיפויות של הממשלה, אלא שנראה שהיא גם פועלת באופן שמקשה על התמודדות זו.
קידום "הרפורמה", המחירים שהיא גובה, והסכנות בהן היא מעמידה את ישראל מדגישים את שיקול הדעת הלקוי של הממשלה ושל העומד בראשה הבוחרים בסדר עדיפויות שאינו מתיישב עם לוחות הזמנים של האיומים, ומעלים צורך לנסח מחדש מהו באמת האיום החמור ביותר על המדינה מאז 1948. ראש ממשלה הפועל בשיקול דעת ראוי לא היה פועל להחליש את היכולת של המדינה להתמודד עם אותו איום בדיוק כשאיום זה בשיאו, ופועל בניגוד למורשתו הארוכה שהוא עצמו הותיר לגבי "האיום האיראני".
הכותב הוא מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בין לאומיים באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסוגיות הקשורות להרתעה ובכלל זאת להרתעה גרעינית.