באמצע שנות ה־90 יצא לי לשמוע מפיה של קרובת משפחה, תושבת עכו, סיפור מעשייה. בעל בית קפה שכונתי היה תומך נלהב של רפול. ערב בחירות 1992 הציע לו יו"ר מפלגת צומת מקום שמיני ברשימה לכנסת. עזוב אותך, נפנף בעל בית הקפה השכונתי את רפול. אתה יודע כמה אני מעריך אותך, תבוא תתלה אצלי שלט. אבל להופיע ככה ברשימה במקום לא ריאלי, זה לא מכובד. רפול שילב ברשימה שרברב מאשקלון. צומת קיבלה במפתיע 8 מנדטים - והכניסה לכנסת חבורה שהוגדרה בתקשורת "רפול ושבעת הגמדים". וההמשך ידוע.
חלפה שנה מאז עשתה עידית (מיצובישי) סילמן את מעשה אלכס (מיצובישי) גולדפרב. בגדה במי שהעלה אותה לגדולה ושילב אותה ברשימה, ערקה לצד השני תמורת תפקידים וכיבודים, והתוצאות גלויות לעין. יש צדק פואטי במינוי שקיבלה סילמן־מיצובישי בממשלה שהוקמה בזכותה. פוליטיקאית קטנה ואפרורית, שהפכה את הזניית המערכת הפוליטית שלנו לעובדה מוגמרת. נציגת המגזר הסרוג, שמיד לאחר שעברה צד רצה לבני ברק לנשק את ידיהן של בנות משפחת הרב קנייבסקי.
דתייה שגרמה להצעת חוק החמץ - חוק שכולו חילול השם, כי הוא משניא על הציבור הרחב את החג, שהיה עד לאחרונה חלק מהמסורת האהובה על דתיים וחילונים גם יחד. כל בר דעת שמשווה בימים אלה את איכות הסביבה האזרחית והחברתית בממשלת בנט לזו בממשלה הנוכחית, מוזמן לשלוח זר פרחים לשרה לאיכות הסביבה.
ועם זאת, האמת חייבת להיאמר: בסיפורו של מסמר קטן שבגללו התפרקה הממשלה הקודמת יש נדבך נוסף. פעיל הליכוד הנודע לשמצה רמי בן יהודה לא היה מצליח לגרום לעריקתה של סילמן בכוחות עצמו. את עיקר העבודה עשו בצלאל סמוטריץ', שדרש להעיף את תומכי ממשלת בנט מבתי הכנסת, ואנשי הר המור, שהפגינו ליד ביתה. סילמן מצאה הצדקה למעשה הזנות הפוליטית שלה בזיקה המדומה לשבט.
ללא בייס אין מפלגה
מאה ימי הממשלה מסתכמים בהתרסקותה בסקרים, ואין זה פלא. מחד, הבחירות לאו דווקא באופק, אם כי ברור שהקואליציה בהרכבה הנוכחי לא תוציא את ימיה. מאידך, הדינמיקה שמשתקפת בסקרים משדרת מסר ברור לתת־סיעת השפויים והשקטים שבסיעת הליכוד: מפלגת השלטון מדממת ומאבדת מנדטים. נכון להיום, מפת המפלגות המסתמנת כתובה על הקרח. ועם זאת, היחלשות הליכוד צפויה. תוצאה אחרת אומרת דרשני. וזו היכולת המפתיעה של סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לשמור על מרבית המנדטים: שתי המפלגות גם יחד טרם ירדו אל מתחת לרף הדו־ספרתי.
וכאן חייבים להבחין בפיל שבחדר. אותו הפיל שלפני שנה בדיוק איבד שיווי משקל בגלל מסמר קטן. המגזר הסרוג, שכוחו המשוער הוא כ־14 מנדטים, הוא מגזר חסר בית, שקולותיו מפוזרים בין המפלגות והמחנות. שנים על גבי שנים חלמו בציבור הדתי־לאומי על ראש ממשלה חובש כיפה סרוגה. זה היה חלום שהצטייר כמתוק ורחוק, חלום שאינו בר־השגה באופק הנראה לעין. כמו חלום על מדינה יהודית עצמאית בשנות העלייה הראשונה והשנייה ואפילו בשנות ה־30, כשהמפא"יניקים התעמתו עם הרוויזיוניסטים סביב השאלה אם המדינה תקום בעוד יובל שנים או מוקדם מכך.
והמדינה באה עליהם בהפתעה. עם ירושלים מחולקת ומדממת, ללא גוש עציון וחברון, שלא לדבר על עבר הירדן. ללא צדק חברתי. לא ארץ החלומות, מדינת בשר ודם, ובה תנועת המזרחי שיתפה פעולה עם מפלגות ציוניות חילוניות, כולל מפלגות השמאל.
לפני שנתיים הציבור הדתי־לאומי קיבל בהפתעה ראש ממשלה חובש כיפה סרוגה, ומפלגתו באופן לחלוטין לא צפוי הפכה למפלגת שלטון.
לא, זאת לא הייתה ממשלת החזון של המגזר. היא הייתה צרה, חלשה, ונדרש שיתוף פעולה לא רק עם השותפה הטבעית (תקווה חדשה), אלא גם עם מפלגות ציוניות מהמרכז ומהשמאל ואפילו עם הסיעה הערבית הפרגמטית. לא ממשלת חלום, ממשלת ריאל־פוליטיק.
רפאל איתן הביא איתו לכנסת ב־1992 שבעה גמדים. נפתלי בנט הביא עמו חבר לנשק, ארבעה גמדים וסוסה טרויאנית, אשר מיד לאחר השבעתה כשרה בממשלה פעלה למנוע ממנה לבצר את חומות ההגנה: איילת שקד. נפתלי בנט טעה כשליקט חברי סיעה מן הגורן ומן היקב. עובדה: נתניהו לא הצליח לשלוף עריקים מתקווה חדשה, אף שחברי הכנסת מטעמה היו בשר מבשרה של הליכוד. עם ימינה זה הצליח. בנט טעה כשלא טיפח את הבייס, את התשתית המגזרית, את המפד"ל של פעם. ללא בייס אין מפלגה, ללא מפלגה אין קואליציה. אתה יכול להיות מדינאי מוצלח ואיש ביטחון, ועדיין - יום טוב כלפון קודם לנשיא ארה"ב. ככה זה כשאתה ראש ממשלת ישראל.
אבל גם המגזר טעה. טעה כשפחד מגודל האחריות. טעה כשנרתע מלהכיל מציאות שהיא שונה מהחזון שטיפח ומורכבת מהחלום שאהב לחלום. טעה כשברח מהמשימה הקלאסית של הציונות הדתית - לאחות קרעים ולהוות גשר. וכשהפיל ראש ממשלה חובש כיפה סרוגה, וכשזרק את המלכות ובחר באתונות.
אי אפשר בלי מפד"ל
חלק לא מבוטל מ־14 המנדטים הסרוגים נחתו בבחירות האחרונות ברשימה של סמוטריץ' ובן גביר. היו מי שהתפתו והלכו שבי אחרי הבטחותיו של בן גביר, אבל הרוב הלכו שבי דווקא אחרי שם המפלגה. סמוטריץ' מייצג אך ורק את הפלג החרד"לי שבציונות הדתית, פלג אשר נמדד בכ־3 מנדטים. המרחק בין מפלגתו לבין המפד"ל הקלאסית הוא כמרחק בין מרב מיכאלי למפא"י ההיסטורית. ועדיין השם שניכס למפלגתו עשה את העבודה.
במשך שנות דור מתנהל במגזר הסרוג ויכוח אם יש בכלל צורך במפלגה מגזרית. המצביע הדתי־לאומי משתייך ברובו למעמד הביניים. הוא אינו זקוק למלגות קיום ולהטבות מרובות, בשונה ממצביע יהדות התורה. הוא אינו מתפתה לכרטיסי המזון של דרעי. יש לו החינוך הממלכתי־דתי, האולפנות, הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, אבל על הצורך לתמוך בחינוך קשה לבסס מפלגה.
ובכל זאת התגלה בבחירות האחרונות כי המצביע הסרוג ביום ההכרעה מחפש את מדורת השבט. הוא שרף 2 מנדטים אצל איילת שקד, תוך ידיעה ברורה שהמפלגה לא עוברת את אחוז החסימה, אך ורק כי מפלגתה הוגדרה כמפלגת השבט. כמו גם מפלגתו של סמוטריץ'.
המגזר הסרוג שאינו חרד"לי מזדהה ברובו עם ימין מדיני, ולא עם הימין הקיצוני כמו הפלג החרד"לי. עם ימין שקול וממלכתי יותר. ועדיין ההגדרות של ימין ושמאל הן־הן שם המשחק. הן־הן הדנ"א. טרם קם איש ציבור שיסביר בצורה חדה ופשוטה כי נפל דבר בישראל. מישהו שינה את ההגדרות.
מפעל ההתיישבות ביו"ש היה לעובדה מוגמרת, והשמאל המדיני הצטמק ל־4־5 מנדטים. לא בכדי הממשלה החדשה וההומוגנית בחרה במשימה של שינוי משטר על פני הבנייה ביו"ש. קו החלוקה החדש הוא בסוגיות האזרחיות. בחלוקה החדשה אין למגזר הסרוג חלק בבית נתניהו. המאבק שמנהלים יריב לוין ושמחה רוטמן, ושאותו מלבים דודי אמסלם ומירי רגב וטלי גוטליב - זר לחלוטין לכיפות הסרוגות.
השד העדתי זר למגזר: זהו מגזר שבו נישואים בין־עדתיים הם דבר שבשגרה, והשאלה אם אוכלים קטניות בפסח נתקלת אצל בני 40 ומטה בצורך לחשב מחדש את הרבע ההונגרי ואת הרבע המרוקאי ועוד רבע אמריקאי ועוד רבע תימני, ולך תחליט. המאבק המעמדי זר למגזר: חלקו הגדול נמנה עם עובדי הייטק, רופאים, עורכי דין, פקידים בשירות המדינה ושאר ה"פריבילגים".
ההכרה המוחלטת בממסד החרדי כמי שקובע בסוגיות דת וחברה מקובלת על הפלג החרד"לי, אך מנוגדת בתכלית לאינטרס הטבעי של המגזר הסרוג. וגם שלטון ריכוזי חזק - לאו דווקא בבית ספרו של המגזר. אבל הוא זקוק, כך הסתבר, לזיקה ברורה לשבט - כדי לצאת להפגין, וכן כדי להצביע. אנחנו כמגזר זקוקים, מה לעשות, לראות בזירה אנשים כמונו.
בחלוקה החדשה בין המחנות, המפלגות החרדיות איבדו את מעמדן כלשון המאזניים והפכו להיות צד. ואילו המגזר הדתי־לאומי הוא כף המאזניים. הוא המפתח בבחירות הבאות. מסתבר שהוא חייב מפלגה, אם עצמאית ואם בבלוק עם ימין ליברלי, בהתחשב באחוז החסימה. לא רק המגזר צריך מפלגה, גם החברה הישראלית חייבת כוח דתי מגשר ושקול בכנסת. עדיין אי אפשר בלי מפד"ל.