בימים האחרונים כולם מדברים על הצורך להתאחד סביב ימי הזיכרון הקדושים לישראל. נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר בערב יום השואה שזהו לא יום זיכרון רגיל, והוא צדק. פיגועי הטרור הכו בגוש עציון בערב יום השואה, ובבוקר יום השואה בירושלים; משפחות שכולות רבות ביקשו מהפוליטיקאים לא להגיע לבתי העלמין; סקר מצא שרוב הישראלים תומכים בהיעדר פוליטיקאים מהטקסים; וח״כ בועז ביסמוט מהליכוד גורש באופן מביש מטקס יום השואה בבית כנסת בתל אביב. אכן, לא ימים רגילים בשום צורה.
אבל אלה לא ימי הזיכרון הקדושים שהפכו לפתע לבעייתיים, אלא קדושת היומיום. הפוליטיקה הרעילה הפכה לכלי שרת מרכזי ביותר מדי מערכות בחירות במשך שנים. לאף אחד בממשלה הנוכחית לא הפריע כשבנט ספג קריאות בוז בטקס יום הזיכרון בשנה שעברה, כי אז זה תאם את המטרה. פתאום כשהגלגל מתהפך, ונציגי הליכוד מתבקשים להדיר רגליהם מהטקסים, כולם נחרדים מהמצב.
שר החינוך יואב קיש, למשל, אמר ש״שונאינו לא מפרידים בינינו ומן הראוי שנתאחד, כי מדינת ישראל עדיין נלחמת על קיומה״. אבל בטקס הממלכתי של חילופי השרים, לפני שלושה חודשים בלבד, היה לו חשוב להטיח בשרת החינוך היוצאת שהוא כבר הקשיב לה מספיק, ושהם לא שותפים לאותה דרך. במשך כל כהונתה של ממשלת השינוי הוא השמיץ והכפיש וצווח על ״מועצת השורא״, ועכשיו הוא מבקש אחדות וממלכתיות. זה לא עובד ככה.
יאמר מי שיאמר שזו בכלל אשמת ״השמאל״ החמוץ והרעיל, הרי זה חלק מהוויכוח המקוטב. אולי זה אפילו נכון שהשמאל אוהב האדם של פעם, התקלקל והרקיב. אבל המסות שמאסו ברטוריקה הרעילה אינן ״השמאל״, והגדרתן ככאלה רק משום שאינן תומכות בממשלה, היא חלק אינטגרלי מהרטוריקה הרעילה.
בפועל, זה לא משנה מי התחיל, כי מושגי ה״שמאל״ וה״ימין״ כבר איבדו כל היגיון. הרי במבצע "שומר החומות" ב־2021 האשימו את ממשלת הליכוד; בגל הטרור ב־2022 הואשמה ממשלת השינוי; ואילו עכשיו, כשהאתגרים הביטחוניים הגיעו לשיא, האופוזיציה מאשימה את הממשלה והממשלה את האופוזיציה.
הנרטיב שלפיו רק ממשלה מסוימת מסוגלת להתמודד עם האתגרים הביטחוניים הוא שקרי. כל ייעודו הוא להביא ניצחון בבחירות, במחיר לכידותה של החברה הישראלית. ישראל נחלשה משום שהוויכוח הפנימי ריסק את האמון ההדדי, והגיע לשלב שהוא מסכן את החוסן ואת הדבק של החברה. זאת הסיבה שבגללה האויבים מסביב מריחים הזדמנות, שיחסי החוץ שלנו מעורערים, ושהכלכלה נמצאת בסיכון גדול בהרבה מכפי שהיא צריכה להיות.
אי אפשר לצעוק בכל ימי השנה שצריך להעמיד לדין את בכירי מוסדות השלטון, להאשים אוכלוסיות שלמות בבגידה, בסרבנות, בטרור, באנרכיזם ובענידת רולקסים, ואחר כך להתפלא שלא רוצים פוליטיקאים בטקסים הממלכתיים.
כדי לחזור ללכידות, לא יעזרו הטפות לאחדות בהזדמנויות שפתאום זקוקים לה, כמו בימי הזיכרון הקדושים. צריך לקדש את האחדות ביומיום. דרושה מסה קריטית של אמירות ומעשים שמעודדים את האחדות והלכידות בשגרה הישראלית, והיום המסה הקריטית היא במריבות, בבוז, בשנאה ובזלזול.
הממשלה הנוכחית בזה לאחדות במהלך מערכות הבחירות, ופוצצה את ממשלת האחדות עם גנץ. אבל גם אם היא צודקת ו״זו לא אשמתה״, עכשיו זו המשמרת של הממשלה הנבחרת, ומצב הלכידות הפנימית הוא עליה. היא זו שצריכה ליזום את המהלכים שימתנו את הפערים ויחזירו את האחדות לעם, כי זהו תפקידה של מנהיגות. כך שמי שמבזה ביומיום את האופוזיציה, את המוחים, את הטייסים או ההייטקיסטים או המילואימניקים, לא יכול להפוך את עורו בימים הקדושים ולדרוש ממלכתיות.