יהונתן גפן. בחמישי האחרון נדם קולו של הסופר המופלא, המשורר בחסד, הפובליציסט, הפזמונאי, העיתונאי והסאטיריקן בגיל 76, רגע לפני שהמדינה היקרה לנו מפז חגגה את יום הולדתה ה־75.
יחד עם גפן, נטמן בנהלל חלק חשוב ומרכזי כל כך בילדות שלנו, וזה בכלל לא משנה מתי גדלנו. 'הכבש השישה עשר' ליווה אותי מהימים בהם הבנתי שלעולם לא אוהב רעמים, בין ימי ההולדת של חבריי כש'אני אוהב שוקולד' היה פופולרי כמעט כמו לחלק עציצים בחתונות, ולאורך חיי כאדם בוגר שמתרפק על השירים הללו בכל הזדמנות.
ואי אפשר שלא להזכיר גם את השירים הרבים, את חבורת לול, את איינשטיין, קלפטר, ברוזה, וכל נכסי צאן הברזל שזכו ליהנות ממוחו הקודח. אני יכולה להמשיך עם זה שעות, אבל במקום אשאל שאלה חשובה שמשום מה אין לי עליה תשובה – מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד לא פרסם הודעת השתתפות בצער ותנחומים נוכח מותו של גפן, עד לרגע בו אני כותבת מילים אלה?
תסריט דומה אך שונה אירע בשבוע שעבר. הסופר המוערך מאיר שלו ז"ל נטמן באותו בית עלמין בנהלל לפני שבעה ימים בדיוק בגיל 74, וגם כאן, למרות שמדובר בישות שונה לחלוטין, לקח לראש הממשלה לא מעט זמן להגיב על הבשורה המצערת והאבדה הגדולה.
אני יודעת, יש דברים הרבה יותר חשובים כמו להוקיר תודה ליהונתן על הדברים הנפלאים שעשה לאורך השנים, ועדיין, לנבחרי הציבור ככלל צריכה להיות היכולת לנסות ולהתגבר על האוריינטציה הפוליטית בה בחר אדם שהיה אתוס ציבורי במהלך חייו, הפוכה ככל שתהיה מדעתם.
יהונתן לא חסך ולא שביב אחד של ביקורת כלפי המתנהל במדינה, וזה אפילו לא קרה בימים אלה, בהם לא מעט אמנים החליטו שהם מפסיקים להסתתר מאחורי מעטה המוזיקה המחברת בין כולם ולהגיד מה הם חושבים.
אני אישית סבורה שזה אמיץ ועם זאת בעייתי מבחינה אסטרטגית, כי יכול מאוד להיות שזה לא יעבור בשתיקה במדינתנו, בה הפוליטיקה היא לפעמים חזות הכל. רק השבוע, פרסמה הזמרת מירי מסיקה פוסט המבקר את התנהלות הממשלה, ומיד אחרי זכתה לגל ביקורות אדיר מכיוונם של תושבי טירת הכרמל וקרית מוצקין, שהבהירו קבל עם ועדה כי יפריעו לה במהלך ההופעות המתוכננות שלה במחיצתם.
אמנים לחלוטין יוצאים מופסדים מאמירת דעה, חרף העובדה שיש גבול לכמות הזמן בה ניתן לשבת בשקט. ואם נשוב לגפן ז"ל, אחרי שהדעות הללו נאמרו, ונאמרו לא אחת, על היחס לפלסטינים, על ראש הממשלה באופן אישי ואף על מצביעי הליכוד שאינם אשמים שמנהיגם לא סיפק את הסחורה, חייבים לדעת להפריד בין האדם להשקפת עולמו. לפעמים אין ברירה.
מול הדוגמאות הללו יש רשימה מכובדת של זמרים ושחקנים שחושבים אחרת, אבל אחרת לגמרי. יש סיכוי סביר בהחלט שרשימת ההשמעה שלי בספוטיפיי מלאה באנשים שהשירים שלהם גורמים לי לעצור מלכת, אך לא אסכים עם אף מילה שיאמרו על המצב המדיני והפוליטי. ולמרות שלפעמים זה יכול להגיח אל מוחי בעוד ערב של יום חולין, זה לא באמת אמור לשנות שום דבר.
ונחזור ליהונתן גפן, שלכתו הותיר במאות אלפי ישראלים תחושת חמיצות כזאת, של דור הולך ונעלם. תרומתו לתרבות הישראלית לאורך השנים מובנת לכל בר דעת. גם בכירי הממשלה, ובין היתר בליכוד, יודעים זאת, וגם הם גידלו את ילדיהם עם 'כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים', ו'איך שיר נולד', הזילו דמעה בטקסי זיכרון עם 'הנסיך הקטן' וישבו בים עם 'אבשלום' באוזניות.
ללא החלק הזה בעולמנו, של שירה ישראלית, תרבות, מוזיקה, ובקיצור – אסקפיזם ואמנות טהורה שמבריחה אותנו במהירות הבזק למקומות אחרים, היה הרבה יותר קשה לחיות כאן בשטח האדמה הצנוע שקיבלנו. אז כן, מגיע לגפן שגם מהמחנה אליו כוונה לא מעט ביקורת יספידו אותו, לרבות ראש הממשלה שידגיש כמה חשובה הייתה תרומתו למה שבנינו כאן בשתי ידיים.
גם לקשר המתהווה לאחרונה בין פוליטיקה לתרבות צריך להיות קו אדום, והוא מתחיל ממש כאן, כשבני משפחת גפן ודיין, שתיים מהמשפחות החשובות בזירה המדינית והציבורית, צריכות להמתין לדברי שבח וכאב מראש ממשלת ישראל על נפילת עטרת ראשם.
ומשהו ממני, הקטנה, שזכתה ליהנות מהאור הכה גדול שהפצת - יהי זכרך ברוך יהונתן גפן, תודה על ילדות איכותית כל כך, על הרגשות שהצלחת להעביר בשירים ובסיפורים שלך, על אמנות שחלחלה עד נימי הנפש הדקים ביותר, על שעשית משהו שלא עשו לפניך וגם כנראה שלא יעשו. תהיה גדול גם בשבילנו.