בבוקר יום שישי אחד לפני כחודשיים, בכניסה להיכל הזיכרון בהר הרצל בירושלים המאגד את שמות כל הנופלים במערכות ישראל, הבחנתי בכמה אנשים האוחזים בשלט בד ועליו כתובה מילה אחת "סליחה!". לא יכולתי לעצור בכביש הסואן, אבל גם בלי לשאול, אפשר היה להבין ממי ועל מה מבקשים "סליחה" העומדים בשביל המוביל אל בית הקברות הצבאי.
מאז אותו שלט כואב, המחאה התגברה והקרע בעם העמיק - וחודר עד בתי הקברות של יקירינו, שמסרו נפשם בהגנה על המדינה. בימים האחרונים, לבי נשבר למראה שלטים מודפסים או כאלה הכתובים בכתב יד, שקבעו משפחות שכולות מעל קברי הבנים בבתי העלמין הצבאיים, עם בקשת סליחה מיוסי, מאמיר', מדני, או מאמנון, בצירוף המשפטים "אנחנו לא נהיה כאן השנה. לא נוכל לעמוד כאן ולשמוע נציגי ממשלה שפוגעים מסיתים ומחריבים את הדמוקרטיה בישראל. יצאנו להילחם על דמותה של הארץ שעל קיומה מסרת את חייך".
היום, רגע לפני הרגע האחרון, יום הזיכרון, כשהעצבים של כולם חשופים, מתקבלות פה ושם הודעות של שרים וסגני שרים המודיעים שלא יגיעו לבתי העלמין ביום הזיכרון. באמת תודה. כשהחלה מחאת המשפחות השכולות, היה לראש הממשלה בנימין נתניהו, אח שכול בעצמו, זמן ויכולת לעצור את הסחף. בעוד שלכל דבר ועניין הוא יודע לשלוט באירוע, להוציא דף מסרים ולקבוע מי יגיד מה והיכן, נתניהו לא שעה ולא טרח להקשיב לרחשי הציבור הכאוב, לקבוע מי מהשרים או מחברי הקואליציה יגיע לבתי העלמין ביום הזיכרון הנוכחי, שהוא כואב וטראומתי כמעט כמו זה שהיה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
נפילת הבן גודעת את חייו של החייל הצעיר, ומפרקת מצער ומכאב את המשפחה שהותיר: הורים, אחים ואחיות, בנות זוג ילדים וילדות. עברו שנים רבות מאז אחינו הבכור מאיר קדוש ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים. וגם אם למדנו לחיות עם חסרונו, והאבל עליו פושט ולובש צורה לאורך השנים, אני לא זוכרת מתי בכיתי כמו שאני בוכה בימים ובשבועות האחרונים. הכל צף מחדש. כאב, הלם וחוסר אונים, חרדה, בדידות ותחושה שאין מי ששומע אותך.
אבי הטוב לא עמד בצער על מות בנו הבכור, הלך ודעך אל מותו. אמי, שהייתה חזקה ואופטימית, החשיבה מאוד את יום הזיכרון. היא נזקקה לתחושת היחד, שגם אם לא הקלה על כאבה, עטפה וחיבקה אותה בסולידריות ישראלית של "אנחנו יודעים מה איבדת ולמען מה, אנחנו, מדינת ישראל, איתך".
מחלקה 8 בבית הקברות הצבאי בקריית שאול, הייתה אמי שולחת מבטים כואבים אל שורות המצבות האחידות של החלקות "הוותיקות" המטופחות, אך נותרו כמעט כולן יתומות ממבקרים, במיוחד לאחר מות ההורים. בצוואתה הבלתי כתובה, אמא השביעה אותנו, חמש בנותיה, לא לשכוח את מאיר אחינו ולא להשאיר את קברו מיותם. לכן ולמרות הזדהותי העמוקה עם המחאה נגד ההפיכה השלטונית, יקשה עלינו להשאיר את מאיר שלנו "לבד" ביום הזיכרון, בלי ללטף את מצבת האבן או למלא פרחים באגרטל. כי צוואתה של אם שכולה חזקה מכל מחאה.