בחול המועד קיבלתי הזמנה מלשכת נשיא המדינה לדבר באפטאר, הסעודה שמציינת את שבירת הצום בסוף כל יום של הרמדאן. התרגשתי מההזמנה, אך בד בבד חשתי מהוסס למולה, שכן רציתי להשתתף ולדבר באירוע בלב שלם, אולם לבי היה שבור בעקבות רצח שלוש בנות משפחת די.
היו אלה דווקא דבריו של ליאו די, אב המשפחה, שמהם קיבלתי השראה לחשיבות ההשתתפות באירוע ולדברים שחשוב שייאמרו במסגרתו. באופן בלתי נתפס, האב בחר לדבר לא רק על הכאב, אלא גם על אופק חיובי. הוא ציין שהשנה הייתה השתלבות נדירה של חג הפסח, חג הפסחא והרמדאן, כאשר השניים הראשונים מדגישים את הגאולה, והשלישי את האמפתיה לנזקקים והרצון להפוך את העולם לטוב יותר.
כשאני רואה מדי שנה בחודש הרמדאן את הפועלים המוסלמים מזיעים מתחת לשמש החמה בעודי יודע שכל החודש הם צמים, אני מתרגש מחדש. השנה, לצד זה, כאשר שמעתי את דבריו מעוררי ההשראה של ליאו די, שבתי ולמדתי שהאמונה באלוהים נותנת כוח לאנשים לעשות דברים קשים, שכן כאשר האדם מאמין שיש דבר יותר גדול ממנו, הוא מסוגל לעשות דברים גדולים.
כשחברי נשאל למה יש כל כך הרבה אלימות בשם הדת, הוא ענה: "דת זה כוח, וכוח משחית". אולם צדה השני של אמת מרה זאת הוא שאותו כוח יכול גם לבנות ולרפא. האתגר של כל אדם מאמין, של כל דת, הוא לנתב את הכוח האדיר הזה להבאת אור וריפוי לעולם שלנו, שיש בתוכו כל כך הרבה כאב והוא כל כך שבור. זוהי למעשה גם המשימה הגדולה ביותר של כל איש דת, בכל דת.
ביטוי לכך מצאתי באותה סעודת אפטאר, שבה אכן השתתפתי לבסוף, בשפרעם לצד מאות אנשים. רגע לפני שנשאתי דברים, הנשיא הרצוג שיתף את הנוכחים בהתמודדות הלא פשוטה אשר עברתי בקיץ האחרון, כשהייתי חולה מאוד וכולם חשבו שאני כבר בדרכי לעולם האחר. בתגובה לדבריו, האמיר שייח' מוחמד עודה שריף סיפר כיצד קיבל בזמן טיסה את הבקשה שהופצה להתפלל למעני, ומיד ערך על המטוס תפילה מיוחדת לרפואתי.
החיבור בין אלוהי ואנושי הוא יסוד גדול של התורה. רבי עקיבא מלמד שהכלל הגדול של התורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ומסביר זאת: "חביב אדם שנברא בצלם אלוהים". כך, הקודש נמצא לא רק בציר האנכי אל השמיים, אלא גם בציר האופקי אל הזולת. אמונה דומה ניתן למצוא גם באסלאם, כפי שמדגימה הברכה שמאחלים ברמדאן: "רמדאן כרים", שפירושה רמדאן נדיב, שיהיה חודש של נדיבות וצדקה.
חברים מוסלמים הסבירו לי שכאשר אדם חווה בעצמו רעב, הוא יהיה אמפתי ונדיב יותר לאנשים עניים, שכל השנה רעבים. בסופו של יום, הדתות שלנו שונות, אבל האלוהים שלנו אחד, ויש לנו אנושיות משותפת. כעת נותר רק לקוות ולהתפלל שהחודש, ובכל חודש, נתקרב לאלוהים מתוך שנתקרב אחד לשני.
הכותב הוא ראש בית המדרש לישראל והאנושות מבית רשת "אור תורה סטון"