גם אלף הפגנות לא יצליחו לשכנע אותי שמי שעומד מאחוריהן באמת חרד לגורל הדמוקרטיה במדינת ישראל. הסלוגן בנושא הזה, שאין צבוע ממנו, לדעתי, נולד במשרדי פרסום שמתמחים בהנדסת תודעה. אין דרך אחרת להסביר, בעיניי, את הצלחתו לסמא רבבות.
אותם מהנדסי תודעה, דרך אגב, אלה שכה חרדים להגן עלינו מפני הדיקטטורה שתרד עלינו, לדבריהם, כמו ענן שחור ביום קיץ בהיר, לא גילו חרדה דומה כאשר בממשלה הקודמת ניסו לקדם יוזמות חקיקה מפחידות פי כמה; כגון זאת שביקשה לקבוע שאי אפשר יהיה להדיח ממשלה מכהנת בשנתיים הראשונות לכהונתה; יהיה מה שיהיה. “הדמוקרטיה”, מן הסתם, יקרה למובילי המחאות רק כאשר מחנה הימין עולה לשלטון.
למעשה, אסור לשכוח שאותם סוכני כאוס, פחות או יותר, הגיעו בזמנו לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור בכל מוצאי שבת. אותם מופעים, עם קצת יותר השראה, מלווים גם היום את המפגינים. אביזרי לבוש משונים. ריקודי וודו מסביב למדורות. חסימת כבישים ומשטרה מפרגנת היו גם אז; שלא לדבר על בית המשפט העליון שקידש את הזכות להפגין – גם תוך פגיעה בזכויותיהם של אחרים.
ולאחר שאמרתי את כל זה, אני רוצה לומר לחבריי במחנה הימין: אסור לכם להשפיל מבט אל מול הכסף הענק שנשפך בכל שבוע לטובת ההפגנות; גם אם אתם מבינים שיש רבים שכבר הפכו אותן למעין “מקום עבודה” משתלם במיוחד. נבחרה ממשלה, והיא נשענת על רוב מוצק של 64 מנדטים. מיליוני האנשים שיצאו לקלפיות רוצים במדינה יהודית; ככתוב במגילת העצמאות.
מה שמוביל אותי לאיתמר בן גביר. אינני מחסידיו המובהקים, אולם אני אוהב את נחישותו. הוא אינו ירא ממובילי האנרכיה ברחובותינו. לשכת עורכי הדין בישראל קיבלה אותו לשורותיה למרות הרשעותיו משום שעקרון תקנת השבים הוא מנכסי צאן הברזל של המשפט העברי.
בן גביר גם לא מרכין ראש בפני היועצת המשפטית לממשלה, וגם את זה אני אוהב אצלו. נסיבות מינויה, לטעמי, לא עושות עמה חסד. “תרדמת החורף” שבה היא לקתה בעת כהונתה של הממשלה הקודמת מעלה אצלי חשש שהיא נוהגת, לכאורה, אֵיפָה וְאֵיפָה. אולי זה מה שגרם לבן גביר להתייצב בעצמו בבית המשפט העליון בדיון בעתירה שהוגשה נגדו. בן גביר לא נותן לאיש, למיטב התרשמותי, לגנוב לו את הישגיה של רשימתו בקלפי.
כך נראית דמוקרטיה בכל מדינות המערב. לאחר שהשלטון מתחלף הפקידות הבכירה הולכת הביתה. כל השגרירים מגישים מכתבי התפטרות. ממשלות לא מקבלות בירושה יועצים משפטיים שמונו על ידי קודמותיהן. נשיאים של בתי משפט לא מנסים להתערב בתוצאות הבחירות. גנרלים בדימוס לא מפרסמים מכתבי מחאה. מחאות נקודתיות מתקבלות בהבנה, אבל לא מחאות נגד עצם חילופי השלטון. לזה אין מקום במשטר דמוקרטי.
בזמנו נאמר במקורותינו שאין להתיירא, לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא רק מן הצבועים. ומאלה יש רבים מאוד, לצערי, בקרב המוחים, כביכול, נגד עוולות מדומיינות.