מטח הרקטות של הג'יהאד האסלאמי מרצועת עזה משקף איך נראית המלחמה החדשה שאיתה מתמודדת ישראל. זו מערכה שיש לה קווי היכר חדשים. היא בראש ובראשונה מתמשכת וכרונית ומתנהלת לא ב"זבנג אחד וגמרנו", אם כי בשיטה של ריבוי "עקיצות" קטנות אבל מכאיבות.
זה בדיוק מה שמתרחש בשנתיים האחרונות במציאות הביטחונית הישראלית מאז מבצע "שומר החומות" במאי 2021, שהחל בירי רקטות של חמאס לירושלים והתפתח למערכה שלמה. מאז אותו אירוע חווה ישראל אינתיפאדה פלסטינית רב־זירתית.

שילוב מתמשך של פיגועים מיהודה ושומרון, פה ושם גם מערביי ישראל והרבה יותר ממזרח ירושלים. לאחרונה התרחבה האינתיפאדה המוכחשת הזו גם מעבר לגיאוגרפיה הפלסטינית. הצטרפו אליה גם גורמי חמאס מלבנון שירו את הרקטות בפסח האחרון מדרום לבנון, חיזבאללה שכופף את ידיה של ישראל בהסכם הגז ואף אפשר את הירי הפלסטיני לשטח ישראל, ואולי היה מעורב בפיגוע החדירה במגידו, ואיראן שמאתגרת את ישראל פחות ביטחונית ויותר מדינית מעצם הצלחתה לפורר את מסגרת "הסכמי אברהם".

למערכה החדשה שמתנהלת נגד ישראל קראו פעם טרור, אבל זו לא ההגדרה הנכונה. מדובר באירועים ביטחוניים מתמשכים ולא חד־פעמיים, כרוניים, המגיעים מהרבה זירות, בו זמנית ובהדרגה, ושותפים להם יותר מגורם אחד. זה סוג חדש של מערכה. משהו בתווך שבין הנקודתי (טרוריסטי) לבין הקולוסאלי (מלחמה קלאסית).

לצורת המערכה הזו יש פוטנציאל להתפתח למשהו גדול הרבה יותר. בצה"ל יקראו לזה "מיסקלקולציה", כי למעשה אין ממש אינטרס לאף אחד מהצדדים להיקלע לדבר הגדול באמת. אבל אסור להתבלבל: למערכה החדשה הזו יש תכלית ויש לה היגיון אסטרטגי מוביל. זו טכניקה שבה מתנהל מחנה "אנשי הלבבות", המאגד את כלל גורמי ההתנגדות ואת השחקנים האקטיביסטים, המזוהים עם תפיסות קצה ומבקשים להחזיר את המזרח התיכון למאה הקודמת שאופיינה במלחמות אידיאולוגיות.

מחנה זה חותר באמצעות המערכה החדשה לשחוק אט־אט את המחנה של "אנשי העושר", שישראל הייתה חוד החנית שלו בעשור ומחצה האחרונים. זהו המחנה שביקש אחרי הטלטלה הערבית של 2010 לכונן את המזרח התיכון כאזור יציב על יסוד פוליטיקה של תועלות, פיתוח כלכלי וטכנולוגי.

במסגרת הזו צריך לנתח ולהבין את ירי הרקטות מרצועת עזה לעוטף הרצועה. מותו בכלא של שובת הרעב, ממנהיגי הג'יהאד האסלאמי, היה רק התירוץ שהפך לעוד חוליה בניהול המלחמה החדשה. בהקשר הזה צריך להבין דבר מה בסיסי: תמיד יהיו טריגרים. לעולם יהיה חג הרמדאן, מתיחות ורגישות בהר הבית, נושא האסירים הפלסטינים ימשיך להיות נפיץ, תקריות ביטחוניות יקרו. כאן לא קבור הכלב. הניסיון לצמצם מראש את רמות החיכוך סביב אירועים נקודתיים לא ישנה את התמונה הגדולה: מתקיימת כיום נכונות כמעט אוטומטית של מחנה "אנשי הלבבות" לאתגר את ישראל אחרי כל טריגר כזה. זה בעצם השינוי.

עצם הנכונות להפעיל כוח, גם אם מדוד ולכאורה נקודתי כחלק מאותה מלחמה חדשה. לנוכח המציאות הזו דומה כי ישראל מבולבלת ונבוכה. המציאות משתנה לנגד עיניה, והיא מכחישה את האיום ומבקשת לחיות את העשור וחצי של האתמול שהתאפיינו ביציבות ביטחונית וחיי שפע צרכניים. משכך ישראל טרם החליטה לאן מועדות פניה מבחינה אסטרטגית: האם לטפל באיום הגדול מצד איראן או באיומי המשנה של חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי? כרגע היא ממשיכה להפעיל את הגישה הקודמת: הכלה.

זה כנראה יהיה נכון גם לגבי האירוע הנוכחי ברצועה, ובמקרה הזה ייתכן שהגישה הזו בהחלט מוצדקת. מבין כל הגורמים שאיתם היא צריכה להתמודד, הארגון הזה הוא לא הדבר המשמעותי, גם לא מבחינת היכולת לסמן מחדש קווים אדומים לסביבה האקטיביסטית שמנהלת מולה את המלחמה.

אבל שלא יהיה ספק, אחרי האירוע הנוכחי יגיעו גם אחרים וזה לא ייעצר כאן. המלחמה החדשה אינה נקודתית. היא תימשך עוד זמן רב בהיעדר וקטורים שיכולים לעצור את הסחף: ארצות הברית נחלשה, סין תופסת את מקומה, וישראל נפגעה בכוח ההרתעה שלה. צריך להסתגל למציאות הזו ומוטל על הממשלה הנוכחית להכין את הציבור לעשור פחות טוב מבחינה ביטחונית, אבל במקביל גם לחשוב כיצד ואיך לרענן את ארגז הכלים האסטרטגי־אופרטיבי כדי לאותת מחדש לסביבה כי כוחה אינו רק בכלכלתה ובטכנולוגיה שלה, אלא גם בצבאה. 

הכותב הוא מזרחן, חוקר ומרצה בנושא הסכסוך היהודי־ערבי וחוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים