השבוע אנו מציינים 90 שנה לאחד האירועים המשמעותיים בתקופה שהובילה לשואה ונמשכו גם במהלכה: שרפת הספרים. מספר שנים לפני שהנאצים החלו לשרוף אנשים, הם – ותומכיהם – פתחו בקמפיין רחב של שריפת ספרים – בעיקר, אך לא רק, ספרים שנכתבו על ידי יהודים.
ב-10 במאי 1933, הושלכו יותר מ-25,000 ספרים למדורות ציבוריות בניסיון מאוד פומבי וסמלי למחוק את התרבות והחשיבה היהודית מהחברה הגרמנית. בתקופת המשטר הנאצי נשרפו כמאה מיליון ספרים, בינהם ספרים שנכתבו על ידי זיגמונד פרויד, תומאס מאן, ברטולט ברכט, אלברט איינשטיין, היינריך היינה, קרל מרקס, אמיל לודוויג, אריך קסטנר, סטפן צוויג ועוד רבים אחרים.
את המהלך הזה הוביל יוזף גבלס, שר התעמולה בגרמניה הנאצית שכינה את האירוע כ"קץ האינטלקטואליזם היהודי". המסר היה ברור כבר אז. השנאה הנאצית לא הייתה מופנית ליהדות אלא לעצם קיומם של יהודים. האירוע פסל לחלוטין את התרומה של יהודים לתרבות, לאקדמיה ולמדע.
שריפת הספרים על ידי הנאצים לא היה אירוע בודד, אלא חלק מקמפיין רחב יותר לטיהור החברה הגרמנית מ"השפעה יהודית". פרופסורים, סופרים ואמנים יהודים סולקו באופן שיטתי ממשרות בעלות השפעה באקדמיה ובאומנויות. הספרים שנשרפו נחשבו ל"לא גרמנים" וכ"משחיתים" והריסתם הייתה דרך לחזק את המסר של המפלגה הנאצית ביחס לטוהר הגזע ואחידות אידיאולוגית. האירוע ציין את תחילתה של תקופה אפלה בהיסטוריה הגרמנית, תקופה של רדיפת יהודית וקבוצות מיעוט אשר הובילה בסופו של דבר לשואה.
כפי שכתב הסופר הגרמני-יהודי היינריך היינה ב-1821: "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". המילים המצמררות שלו הפכו למציאות של 6 מיליון יהודים שנרצחו במהלך השואה. למרות זאת, הניסיון הגרמני – נאצי למחוק את התרבות היהודית נכשל. התרומה לתרבות של הסופרים שספריהם נשרפו עלה הרבה מעל ללהבות השנאה.
לצערנו, הניסיון להשתיק יהודים ולגזול את קולם לא מוגבל להיסטוריה. היום כמובן, איננו מכנים זאת שריפת ספרים. אנו קוראים לזה ביטול.
בקרב אנטישמים מהימין, מהשמאל ומהאסלאם הקיצוני בארה"ב ואירופה, יש קולות גוברים לביטול הקול היהודי: הכחשת זכויות היהודים לחיות במדינה יהודית, מדינת ישראל, או שלילת האופי הגזעני של האנטישמיות, או הכחשת השואה.
לצד זה מימדי האנטישמיות, ברשת ובמרחב הפיזי, ממשיכים לעלות בחלקים רבים בעולם. קהילות יהודיות הן עדיין מטרה לאלימות ואפליה, ופלטפורמות מקוונות הפכו לקרקע פוריה לאידיאולוגיות קיצוניות ודיסאינפורמציה. עלינו להיות ערניים במלחמה שלנו נגד דברי שנאה ואפליה ועלינו לפעול לקידום תרבות של הכללה וגיוון.
מדי שנה, מצעד החיים מוביל אלפי אנשים – יהודים ולא יהודים, צעירים ומבוגרים – לאושוויץ ביום הזיכרון לשואה והגבורה. ביחד עם עשרות שורדים שעדיין מצליחים להשתתף במצעד, אנו צועדים בתוואי צעדת המוות מאושוויץ לבירקנאו, בהתרסה ומתוך כבוד, כדי לחנך ולזכור. השנה, הבאנו למצעד החיים קבוצה חדשה של מנהיגים צעירים. משפיעני רשת ובלוגרים. הם עזרו לנו להגיע לקהלים חדשים בקרב הצעירים. עשרות מיליוני צפיות במדיה חברתית, אלפי תגובות, שיתופים ו"לייקים" לזיכרון השואה ולקחיה. כי בעולם בו ספרים שכתבו יהודים אינם נשרפים, אלא קולותיהם מבוטלים ברחבי הרשת – עלינו להתאחד בקריאה נגד אנטישמיות וכל צורות השנאה.
כמעט מאה שנה לאחר שלהבות השואה חנקו את הקולות של סופרים יהודים, היום – באמצעות טלפון נוכל להילחם חזרה וללמד את הדור הבא על חשיבות חופש הביטוי והבנה. אנו חייבים להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות במאמצים שלנו לבנות חברה יותר צודקת ושיוויונית. עלינו לקדם תרבות של הכלה וגיוון בה יחידים זוכים להערכה וכבוד ובה מושם דגש על חופש הביטוי והגיוון האינטלקטואלי. במאמצים אלו, נוכל להבטיח שהלקחים משריפת הספרים לא יישכחו ושנמשיך לפעול ליצירת עולם יותר צודק ושיוויוני – ברחובות וברשת כאחד.