רק לפני שבוע, גוללתי כאן על הדף באותיות קידוש לבנה עוד משהו שקשור ל"זוטי הזוטות" של הרפורמה, שלמזלנו גרסתה הנוכחית נמצאת בימים אלה, אני מקווה, בתחתית סדר העדיפויות. ופתאום: מלחמה. בבוקר יום שלישי השבוע, גילינו שחיל האוויר, אותו חיל אוויר שהואשם בסרבנות, תקף שלושה מבכירי הג'יהאד האסלאמי והחל את מבצע מגן וחץ. המבצע הזה ששינה כליל את שגרת יומנו נמשך גם עכשיו, בדיוק בזמן בו אני כותבת מילים אלה, בעודי מגניבה מדי פעם מבט חטוף לאפליקציה המדווחת על התראות צבע אדום. 

כמעט אלף רקטות נורו מעזה אל יישובי העוטף, הדרום, השפלה, גוש דן ואפילו שתיים לירושלים, מאות תקיפות צבאיות בתגובה, שישה סיכולים של קודקודים בכירים עד עכשיו, ובאופן מצער גם הרוגה אחת מפגיעה ישירה בבניין ברחובות. נשים את זה רגע על השולחן: ברור לי, ולכולנו, שלכל פעולה צבאית או מדינית בישראל רבתי יש השפעה פוליטית. הקשר בין שלום וביטחון לתמונת המנדטים מובן מאליו, בעיקר כי זו דרך מצוינת לבדוק את הבטחות הבוחר. הכל ידוע. אבל לחשוב שמועד המבצע נקבע על פי רצונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעלות את עצמו חזרה בסקרים? אפילו לי, שדעותיי רחוקות מדעותיו שלו, הרעיון הזה נשמע מופרך מן היסוד.  

אז כן, במהלך הימים האחרונים יש הטוענים שנתניהו לא רק גוזר מהמתרחש הון פוליטי, אלא שהוא החליט שהבשילו התנאים לצאת למבצע נרחב נגד הג'יהאד, כשהכוונה לתנאים כאן היא מהפך מול המחנה הממלכתי ובהלה בקרב מפלגת השלטון. במילים אחרות, שהליכוד כופפה את הדרג הצבאי, הביטחוני ואת שר הביטחון שהצליח להישאר אהוב גם על ידי מצביעי המחנה השני, רק כדי לשמור על המקום בראש החץ. זה, רבותיי, הקו המסוכן בו אמון הציבור שחוק בצורה איומה, עד כדי כך שאפילו הצבא מרגיש לחלקים מסוימים בעם כמו צבא מטעם. 

בנימין נתניהו (צילום: רויטרס / רונן זבולון,פול רויטרס)
בנימין נתניהו (צילום: רויטרס / רונן זבולון,פול רויטרס)

לדאבוני, הדעות הללו מגיעות לרוב מהמתנגדים לתמורות במערכת המשפט, אלו המבינים יותר מכל שגם אנשי קבע וקצינים יכולים להביע את דעתם על מה שקורה במדינה. אז פתאום הם עובדים רק בשירות הצרכים הפוליטיים? זהו, שלא. אבוי לנו, כמדינה, כעם וכריבון אם פעולות צבאיות יוכתמו באספירציות פוליטיות, בייחוד כשמדובר בנו, הזקוקים לכל הסד"כ הצבאי כאוויר לנשימה. 

ואם כבר מדברים על הון פוליטי, יכול להיות שנתניהו בכלל לא ירוויח מאום מהמתרחש בעזה. לא מעטים מבין אזרחי המדינה שהצביעו לו רוצים שקט, לא שקט יחסי, לא טפטופים בלתי נראים באזורי החיוג במרכז, לא בלון תבערה שמסכל עבודה של חצי שנה בשדה ולא חודשיים הפסקה שתביא איתה עוד מבצע, שוב במסווה של "טיפול שורש". תושבי העוטף והדרום הם הראשונים שקוראים למלחמה ללא רחם, רק עבור השקט הזה. תוצאה כזו עדיין לא כאן, ועל חצי הבטחה לא בטוח שעולה חצי מנדט. 

לכל מבצע יש מוצאי מבצע 

שאלה מעניינת במציאות הטרופה שלנו, הרי רק לפני שבוע חששנו מהרפורמה וחלקנו החזיק אצבעות לקראת האירוויזיון וליגת האלופות, היא מה יקרה פה ביום שאחרי. אחרי הפושים התכופים על חיסולים, תקיפות וירי רקטות, הדעות החלוקות באשר לחשיבות המבצע, הקונספירציות הכרוכות בכך, ובעיקר אחרי שהאופוזיציה והקואליציה ברובה מציגה חזית אחידה מול הטרור. כמו שצריך בכל מדינה מתוקנת אגב, גם כשהיריבות מרה והסקרים נושפים בעורף. 

האם יובן שכל דקה של ויכוח פוליטי מוקדשת להתחמשות למערכה הבאה בצד השני, או שמא כל מי שמתנגד לרפורמה יחזור להיות אנרכיסט בעיני התומכים בה? האם ניזכר שאין לנו באמת פריבילגיה לריב, כשכל המדינות שסביבנו כבר התבייתו על אויב משותף (רמז: אנחנו)? אם כבר להתחיל, אולי, להפיק לקחים ממגן וחץ שנכון לעכשיו עוד לא מתכנס לכדי סיום, כדאי לשים בצד את הפצצה בדמות רפורמת הבזק שנפלה עלינו אי שם לפני 18 שבועות, לזכור שעלינו להמשיך ולהכתיב את האינטראקציה מול אויבינו, ולנסות להסתדר לפחות בינינו, גם אם זה למען יראו וייראו. ועוד משהו.

אם יש לכם ספק שמערכת הביטחון שלנו פועלת מהמניעים הכשרים והנכונים ביותר, תחשבו אם האלטרנטיבה של לזלזל בגוף היחיד שמגן עלינו גורמת לכם לישון בשקט בלילה. אם התשובה לכך שלילית, שימו מבטחכם באלו המחרפים נפשם כדי שזה יקרה. וזה ממש לא חשוב מה אתם חושבים על ראש הממשלה.