ממשלת ישראל במליאתה, ואף שלא במליאתה, מקבלת הרבה החלטות חשובות הקובעות את מערכת היחסים בינינו לבין מדינות רבות בעולם. לא חסרות מדינות העוינות את ישראל. אבל הצלחנו, הודות לשיטת המשטר שבנינו, הערכים שלנו, מערכת המשפט והיצירתיות הישראלית - לזכות בהערכה ואף במעט קנאה של ארצות רבות אחרות. אפילו רוסיה וסין המקדמות ראשית לכל את האינטרסים של מדינותיהן, כפי שהן מבינות אותם, אינן עוינות את ישראל.
סקר מנדטים של 'מעריב' חושף: נתניהו עולה, וכמה קיבל גנץ?
ח"כ מהליכוד: "אני ולוין בנתק. מבן גביר צפויות בעיות"
מערכת היחסים שלנו עם ארצות העולם היא נכס רב משקל. היא חלק מהעוצמות של ישראל. יש לנו מספיק התנגשויות ומאבקים במוסדות בינלאומיים. גוש שלם של מדינות יכול להתאחד נגדנו, ואו"ם אינו שמום; זה עיצוב של דעת קהל עולמית, ומי שלא מתחשב בדעת קהל עולמית הוא טיפש ואפילו נושא בתוכו זרעים של הרס.
מול מציאות זו וגם בהתחשב בכך שכולנו יודעים היטב עד מה כבדות בעיותיה של ישראל, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, אנו רוצים לקוות שבחלק הנתון לאחריות שלנו והנשלט על ידינו אנו עושים את הטוב האפשרי; ובתוך פסיפס מורכב זה משפיעות מאוד החלטות הממשלה. החלטות הממשלה הן גם אלה הנתפסות בהרבה מקרים כהחלטות המדינה עצמה.
מסיבה זו התקשיתי להבין מדוע החליטה ממשלת ישראל כי מי שייצג אותה בטקס הרשמי של "יום אירופה", שתכננה שגרירות האיחוד האירופי, יהיה דווקא השר איתמר בן גביר. התקשורת עסקה באינטנסיביות רבה בקונפליקט שנוצר בין עמדת נציגות האיחוד האירופי בישראל לדרישת בן גביר לנאום באירוע זה. אבל פשפשתי במה שפורסם בנושא ולא מצאתי שהועלתה שאלת היסוד: מדוע בחרה ממשלת ישראל דווקא בבן גביר להיות זה שייצג את ישראל בטקס "יום אירופה" של האיחוד וליצור את הקונפליקט?
היחסים של ישראל עם האיחוד האירופי מגוונים מאוד ורבי פנים. אלה יחסים כלכליים פוריים ארוכי טווח, שכוללים גם השקעות הדדיות, הכרעות מדיניות חשובות במוסדות בינלאומיים שונים ודעת קהל, 450 מיליון, שתומכת בישראל. חייבים לנסות להבין את דרך החשיבה וטיב רמת החשיבה של הממשלה. האם באמת כל השרים התקשו להבין שההחלטה כי בן גביר ייצג את ישראל מהווה מהלך בטוח להגברת המתח בינינו ובין האיחוד? האם בתוך ממשלת ישראל לא היה אפילו שר אחד שהסתייג מהבחירה בהבנה שזו תעצים ותחדד את הפערים בהשקפות העולם השוררים בין חלק מהציבור בישראל לאיחוד האירופי?
מה רצתה ממשלת ישראל להשיג? להפוך את ההסתייגות שיש לחלק מהממשלות באירופה משינוי הערכים בישראל - מהבעות דעה בלתי מחייבות להצהרה מגובשת ומוגדרת בתוקף החלטה של שגרירי מדינות רבות?
אם רצינו להבליט את היחסים הכלכליים החשובים בין ישראל והאיחוד האירופי, היה צריך למנות כנציג המדינה את ניר ברקת, שר הכלכלה, ואם רצינו להדגיש את מערכת היחסים המדיניים עם האיחוד - היה נכון לבחור בשר החוץ אלי כהן. אבל מאיפה ועל פי אילו שיקולים ומתוקף איזו זיקה מחליטה הממשלה לבחור דווקא את בן גביר, השר לביטחון לאומי, כנציג הטבעי של ישראל באיחוד האירופי? יחסים עשירים בין ישראל לאיחוד האירופי בתחום ביטחון הפנים קשה למצוא, אבל מערכת יחסים פורייה בתחום הכלכלי והמדיני, בוודאי שיש.
במצב הלא פשוט השורר היום בישראל, מול אתגרים של גאות בפשיעה הפנימית, המשך הקטל בדרכים, עימות צבאי וביטחוני, והמתח שהתחדד והתפתח בחברה הישראלית, אנו רשאים לצפות שממשלת ישראל לא תקבל החלטות המריעות ללא צורך את המצב.
בעבר תקף העולם המערבי את ממשלת פרטוריה של דרום אפריקה. מדינה זו, שהנהיגה אפליה גזעית מוגדרת, הפכה אט־אט להיות מנודה בארצות העולם. זמן מה היא התעלמה מדעת הקהל העולמית, ולאחר מכן שילמה יפה מאוד את המחיר. "אין מקום להשוואה", יאמרו רבים, אולם מי שאינו רוצה לחיות באשליות ורוצה לצפות פני עתיד - חייב לחשוב על כך.
והנה עוד דוגמה שלפיה ממשלת ישראל פועלת ההפך מהנדרש. כתוצאה מהתעוררות המאבק על דמותה של המדינה, יחס הציבור החילוני בישראל כלפי הציבור החרדי עובר שינוי. הפער בין מי שנכון לשאת בעול העבודה והביטחון לעומת מי שאינו נושא בעול זה - מגביר מאוד את המתח הפנימי. המוטיבציה לשרת בצה"ל יורדת. מפלס המרירות עולה. ולא צריך להיות מנתח דעת קהל כדי לאבחן זאת. זה מתרחש מול עינינו.
אז דווקא בתקופה זו מחליטה הממשלה להעלות ולהגדיל את התקציבים שהיא מעניקה לישיבות ולאברכים כדי להגביר את המתח הפנימי במדינה. דומה כי המינימום שאותו אנו רשאים לדרוש היום מממשלת ישראל הוא שהיא תדע לקבל החלטות תוך יותר שימת לב לתוצאותיהן.