מלחמת אוקראינה נמצאת באופן מעשי בשלב התוצאה הסופית שלה כבר חודשים ארוכים. מתקפת הקיץ הצפויה של אוקראינה לא תשנה דבר מלבד את מספר הנפגעים, ואולי תזיז את הגבול בכמה קילומטרים ספורים. אין בכוחה של אוקראינה להדוף את רוסיה מחוץ לחבלי לוהנסק ודונבאס ומחוץ לחצי האי קרים, ומצבה של רוסיה, מאידך, אינו מאפשר לה לכבוש אפילו מטר אחד נוסף באוקראינה. לשני הצדדים אין יכולת הפתעה. תפקידה של ההתקפה הצפויה הוא להוכיח את הקיים ולקיים משא ומתן על סיום המלחמה.
מי שיכתיב את הסיום היא ארצות הברית הנכנסת בשנת 2024 לבחירות. ממשל ביידן, שמלחמת אוקראינה שירתה אותו, אינו יכול להיכנס למערכת בחירות כשהמלחמה עדיין מתקיימת. ביידן הרוויח מהמלחמה בכך שהחליש את רוסיה ולכאורה הציל את אוקראינה, ואת העולם החופשי. מעבר לכך, המלחמה צריכה להסתיים משום שלוושינגטון יש דאגות מהותיות יותר, ובראשן ההתעצמות הסינית, צפון קוריאה ואיראן. כלכלת הפנים האמריקאית על סף מיתון, והקמת ברית המטבע הסינית־רוסית־איראנית כאלטרנטיבה לדולר לא תועיל ליציבות הדולר בעולם.
נראה שפוטין למד את הלקח מהמלחמה. הוא מבין היטב את מצבו, וכל מוצא יהיה עדיף בעיניו על פני המשך המלחמה התקועה. גם האירופאים היו שמחים לסיים את המלחמה, שפוגעת באורח קשה בכלכלה ובביטחון. הם למדו שאת תפיסת הפציפיזם וקץ המלחמות נכון לארוז לפי שעה בבוידעם. גרמניה נמצאת בעיצומה של התחמשות מחדש, והאחרות בעקבותיה, כשהאסטרטגיה החדשה היא שאירופה חזקה היא הערובה היחידה למניעת מלחמה עתידית חדשה.
באשר לאוקראינה, היא אומנם שילמה מחיר כבד על עצמאותה, אך הרוויחה את בניית האתוס הלאומי שלה. כעת היא יכולה לנצל את האהדה העולמית כלפיה לבנייתה מחדש. המשך המלחמה עבורה משמעו מחיר כבד מדי וסכנה שהיא תהפוך לנטל גדול מדי על אירופה. שנת מלחמה נוספת עלולה גם לגרום לכך שמיליונים מאזרחיה, שהשתקעו באירופה, לא ירצו לחזור אליה.
ההסדר ביסודו לא צריך להיות מורכב. ניתן לקבוע שחבלי לוהנסק ודונבאס ייוותרו כאזור אוטונומי, כפי שהיה בפועל לפני המלחמה. קרים תהווה אזור מפורז מנשק ומפוקח. הנוכחות הרוסית תיוותר שם, אבל יתאפשר שימוש משותף בנמלים וחופש שיט. אוקראינה כנראה תצטרך להתחייב שלא יוצבו בסיסי נאט״ו בשטחה, ובה בעת תוכל אולי להתקבל לאיחוד האירופי, ואף תוגדר במעמד של חברה חיצונית לנאט״ו.
שאלה מרכזית היא מי יתווך את ההסדר. המנהיג המתאים כיום לעשות זאת הוא דווקא בנימין נתניהו. יש לו מערכת יחסים של אמון עם פוטין, ביידן יכול לקבל את שליחותו, וכך גם זלנסקי. קשה למצוא אחרים שיהוו צד שלישי מנוסה, בעלי שם עולמי ומקובלים על כל הצדדים. הדבר היחיד שיכול למנוע מנתניהו להיות האיש הנכון בסיטואציה הוא שדה המוקשים של הרפורמה המשפטית, שפוגע בתדמיתו בעולם.
נתניהו הצליח בניהול המבצע הצבאי מול הג'יהאד האסלאמי והעביר שיעור חשוב לשותפיו בהשארתם מחוץ לדלת, עת נדרש היה לנהל את המציאות הביטחונית. ככל שנתניהו ידבק בהיגיון המדיני וירד מהשרטון המשפטי, הוא יוכל לסלול את דרכו לוושינגטון ולקדם את האסטרטגיה המשותפת הנדרשת מול איראן והאזור.