הקרב הפוליטי הסוער שהתנהל באחרונה סביב הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין אינו תופעה ייחודית לישראל. מאבקים דומים מתנהלים זה שנים רבות, ברמות עצימות שונות, בכל רחבי המערב.
ח"כ מעוצמה יהודית נגד סמוטריץ': "העביר תקציב עתק לשרה סטרוק"
במרכזם עומד המאמץ של אליטות ליברליות ניידות להעתיק את מוקדי ההכרעה מכיכר העיר הדמוקרטית – הממשלות הנבחרות והפרלמנטים של מדינות הלאום – לידיהם של "מומחים": שופטים, בירוקרטים, אקדמאים, ארגוני חברה אזרחית, בנקים מרכזיים ופורומים בינלאומיים.
ברוב המקרים, כמו אצלנו, מתייצבים בתי המשפט בחזית המאבק הזה, שהוא בסופו של חשבון מאבק להגבלת הדמוקרטיה – גם כאשר המאבק מתנהל כביכול בשמה או כשמדקלם אותו בהברות קצובות: ד־מו־קר־טיה, ד־מו־קר־טיה.
המופע הבולט ביותר של המגמה הכללית הזאת הוא כמובן איחוד אירופה. לחזון שמאחורי האיחוד יש צד אחד מוצהר: השאיפה להתעלות מעל הלאומיות. אבל יש לו גם צד מוצנע, אם גם לא פחות חשוב: עקיפת מנגנוני ההכרעה הדמוקרטיים.
הכוונות היו כמובן טובות. אחרי שתי מלחמות עולם שהחריבו את היבשת, קמו אנשים שידעו לשלב חזון במעשה, וביקשו דרך לקשור את עמי אירופה תחת גג אחד, חזק דיו כדי שלא יוכלו לשאת עוד חרב זה אל זה. כזה היה ההיגיון כבר מאחורי הגרעין הראשוני של האיחוד העתידי – קהיליית הפחם והפלדה האירופית שהגה הלוגיסטיקן והכלכלן המוכשר, ז'אן מונה, והשיק שר החוץ הצרפתי רובר שומאן ב־1951.
מאחר שפלדה ופחם הכרחיים להנעת מכונת המלחמה המודרנית, אמר ההיגיון של מונה ושומאן, אזי אם יקשרו את התעשיות הללו בשש המדינות בלב אירופה – צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג – הדבר יהפוך מלחמה ביניהן לבלתי אפשרית. בכסות של הסדר כלכלי ביקשו מונה, שומאן ושותפיהם לקדם מטרה פוליטית: להכפיף את מדינות הלאום לארגון שיכפה עליהן קיום משותף בשלום. זה היה ועודו הלב הפועם של החזון: ליצור סדר פוליטי שיתעלה מעל הלאומיות. אבל מאחר שרוב אזרחי מדינות הלאום מבקשים לשמר את זהותם הלאומית, ואת עצמאותם הלאומית, הפך המאבק בלאומיות בהכרח למאבק כנגד הדמוקרטיה.
כל מי שיעיין באֲמָנוֹת איחוד אירופה יגלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונן. אבל בפועל מדובר בברית של האליטות, מין מרקסיזם במהופך: ניידי כל הארצות, התאחדו! מדובר ברשת מוסדית שיוצרת מתוקף המבנה שלה מחויבות הדדית של האליטות זו כלפי זו, על חשבון מחויבותן למדינות המוצא של כל אחת מהן.
המוסדות בעלי העוצמה הפוליטית הרבה ביותר באיחוד – נציבות אירופה, הבנק האירופי ובית המשפט האירופי לצדק – נבחרים רק בעקיפין, על ידי ממשלות (ולא על ידי הציבור), ואילו ה"פרלמנט" האירופי, המוסד היחיד הנבחר ישירות על ידי אזרחי המדינות, הוא גוף גדול ומסורבל, שבניגוד למה שמרמז שמו, אינו רשאי לחוקק, אלא רק לאשר או לדחות חוקים שמפיקה הנציבות, שהיא למעשה שילוב של רשות מחוקקת ורשות מבצעת.
גם דרך הקמתו של האיחוד רחוקה הייתה מלהיות דמוקרטית. אפשר לומר שתהליך האיחוד הוגנב מאחורי גבה של אירופה. האמנות הוצגו בדרך כלל כחוזים בין מדינות לאום עצמאיות, אבל בפועל הן העבירו קמעה־קמעה נדבכים של ריבונות מידי המדינות החברות לידי האיחוד: למשל שליטה במכסים (אמנת רומא, 1957), בגבולות (אמנת שנגן, 1985), המטבע המשותף (אמנת מאסטריכט, 1992) ושלל תחומי חקיקה נוספים שהביאו את האיחוד למצב שהוא כבר קרוב למדינה פדרלית תחת אמנת ליסבון (2009).
קשה למדוד את הדברים, אבל ההערכה השמרנית אומרת שכמחצית החוקים שתחתם חיים אזרחי מדינות אירופה נחקקים עבורם בבריסל, ולא בפרלמנטים שהם בוחרים במדינותיהם. זו חריגה חמורה מעיקר העיקרים של הדמוקרטיה: שבני אדם יחיו רק תחת חוקים שהם עצמם חוקקו.
אליטה גלובליסטית
אבל אפילו זה לא כל הסיפור. כי מתחת לפני השטח של האמנות, ומבוך המוסדות המסובך שהקימו, צמחה רשת משפטית שרכשה לה חיים משלה והידקה את האיחוד מעבר לכל מה שהסכימו עליו ראשי המדינות.
לרשת הזאת אין הסמכה כזאת באמנות עצמן. אפשר לומר שתחת חסותה של הססמה "שלטון החוק" ייסד בית המשפט האירופי לצדק מעין משטר חוקתי פיראטי, החורג מגבולות החוק: בשורה של החלטות תקדימיות הוא קבע את עליונות חוקי האיחוד על חוקי המדינות, וביסס את האפשרות של גופים עסקיים ואזרחים פרטיים לעתור אליו כנגד ממשלותיהם.
המדהים הוא שבתי המשפט העליונים של המדינות נעזרו בפסיקות של בית המשפט האירופי כדי לגרוע מריבונתם של הפרלמנטים במדינותיהם: הם עצמם בחרו לא פעם להעניק עליונות לדין האירופי על פני חוקי המדינה שמינתה אותם, ושעל חוקתה הופקדו לשמור. כך קרה שבתי משפט לאומיים החלו לפעול כשלוחות של איחוד אירופה בתוך מדינות הלאום, ולא רק כרשות מרשויותיה של המדינה שמינתה אותם.
למה פנו בתי משפט לאומיים נגד מדינותיהם שלהם? חלק מההסבר לתופעה זו שייך לתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה הארגונית: כל רשות שואפת להעצים את כוחה במאבקה עם הרשויות האחרות. בתי המשפט פשוט ניצלו הזדמנות להתעצם כאשר נקרה בדרכם בן ברית רב־עוצמה מבחוץ. כך הופר גם בתוך המדינות פנימה האיזון הרצוי בין הרשויות.
אבל זה לא כל ההסבר. מפני שיש קרבה אידיאולוגית ואחווה מעמדית בין בתי המשפט שבתוך המדינות לבין אלה שמחוצה להן, ובין בתי המשפט שבתוך המדינות לפרויקט איחוד אירופה באופן כללי. אלה ואלה שייכים לאותו מעמד פוסט־לאומי, נייד, הסולד מן הלאומיות ורואה בה סכנה. לדידו מדובר ברגש פרימיטיבי, אי־רציונלי, שהוא גם אם כל המלחמות.
מאבקן של האליטות האירופיות, כמו זו של ישראל, בדמוקרטיה הוא לפיכך לא מקרי, אלא מהותי: הם מביטים בשאט נפש אל ההמונים המסתופפים סביב מדורות השבט הלאומיות, ואלה נראים להם כשריד לא רצוי מתקופה שראוי לה שתחלוף: חרדים משינוי, חשדניים כלפי האחר, נאחזים בטינות עתיקות ונוטים לשכוח באיזו קלות המדורות הללו יכולות להתלקח בבת אחת לשריפות לאומניות שיכלו עמים, מדינות, יבשות ואימפריות.
אפשר להתווכח עם פרשנות זו של ההיסטוריה, ולהצביע על מלחמות וזוועות שנבעו לא מן הלאומיות אלא דווקא מדיכויה, לא מחזונות פרטיקולריים או משלילת האחר אלא דווקא מחזונות אוניברסליים שביקשו לכפות סדר משותף שנראה להן צודק על כל העמים כולם.
אבל כך או כך ברור שהאליטה הגלובליסטית פיתחה זן של ליברליזם שהוא אנטי־דמוקרטי בשורשו: בחזונות הבלהה שלו מה שמסכן את אורח החיים הסובלני והנאור הוא המוני האזרחים נמוכי המצח.
לכן אסור להפקיד בידיהם כוח פוליטי בלי שיהיה מבוגר אחראי שיוכל לפקח עליהם, ובמידת הצורך לקשור אותם באפסר. לכן הם לא חדלים לדבר על עריצות הרוב, ולכן הם רוצים בתי משפט שיהיו בעצם בייביסיטרים לציבור, שבעיניהם הוא האינפנטילי, וגם להם עצמם. כך יהיו לכולנו אפוטרופוסים שבידיהם נפקיד את ריבונותנו כדי שישמרו עלינו מפני עצמנו.
כמו באירופה, כך גם בישראל – אם כי בדרכים אחרות – המאבק הזה להנחת אפסר משפטי ובירוקרטי על ראשיהם של האזרחים, הצליח במידה רבה. הניסיון האחרון להתנער מן האפסר הזה בישראל, באמצעות רפורמה שתחזיר לרשויות הנבחרות לפחות חלק מן הכוח שנגזל מהן, נבלם לפי שעה.
אבל ישראל אינה אירופה. וסלעי המזרח התיכון אינם מסבירי פנים לחזונות אוטופיים. המזרח התיכון החדש של פרס התפוגג יחד עם הבל הפה שהגה אותו, ומתווה אוסלו קרס באופן דרמטי מספיק, כדי שישראל לא תניח לאליטה שטרם הפנימה את הכישלון לחזור על הניסוי.
לבד מזאת, היהודי־הישראלי החדש שייך לזן קשה עורף. הוא לא יוותר על עצמאותו בקלות. יש לקוות שלא נזדקק לזעזוע חיצוני גדול כדי להיזכר ביסודות: שהציונות ביקשה להפוך אותנו לאנשים עומדים ברשות עצמם, במדינת לאום יהודית, לא לתינוקות בגן ילדים אוניברסלי ששופטים צריכים לשמור עליהם מפני עצמם.