הזמן שחלף מאז מבצע "מגן וחץ" מאפשר ליצור פרספקטיבה לגבי הישגיו ותוצאותיו. הגנרל הפרוסי קלאוזביץ' הגדיר לפני 200 שנה את המלחמה כ"המשך המדיניות בדרכים אחרות", ולאמירה זאת יש משמעות גם אם נפרקה ונרכיבה מחדש, כלומר האם "הדרכים האחרות", קרי המבצע הצבאי, אכן הביאו "להמשך המדיניות"? אז תצוץ, כמובן, השאלה מהי המדיניות, והשאלה הזאת מתעוררת כל פעם מחדש לגבי עזה.
האם לצאת למבצע כולל לכיבוש הרצועה וחיסול מוחלט של חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגוני הטרור הפלסטיניים האחרים, עם כל הקשור בכך במישור המדיני ומבחינת מחיר הדמים אצלנו? האם לפעול ליצירת רגיעה יחסית, ותמיד זמנית, על ידי שיפור המצב הכלכלי ברצועה? או שתימשך הגישה המסורתית של "אש תיענה באש" ועריכת מבצעים צבאיים, גדולים יותר או גדולים פחות, כשהדבר מתחייב מהפעולות של ארגוני הטרור או ממצבם של אזרחי ישראל?
ברור שיהיה תמיד מי שיאמר שיש גם פתרון מדיני, אך כפי שבשלב זה אין באמת בנמצא פתרון מדיני אפשרי לסכסוך עם הפלסטינים בכלל, קל וחומר שאין נוסחה כזאת עם תצורה פוליטית שכל קיומה ומגמתה הם חיסול מדינת ישראל. לכאורה, ואף למעשה, יש אומנם ביכולתה של ישראל להשיג הכרעה צבאית, תוך כדי הפעלה מסיבית של כוח מעולה, אך בסופו של דבר אופציה זאת לא תישקל על ידי הנהגה אחראית כמו זו הנוכחית מבלי להתייחס למכלול המחירים שכרוכים בה.
טועים ומטעים הטוענים שמבצע "מגן וחץ" לא נבדל מהמבצעים הישראליים האחרים בעזה. ראשית, חיסול צמרת שלמה וניתוק השרשרת הפיקודית של הג'יהאד הם לא רק הישג טקטי, אלא גם הישג אסטרטגי, גם אם הוא זמני.
המבצע גם היווה הוכחה מוחשית למצוינות ההכנתית והביצועית של המבצע בכל הדרגים והזרועות, לרבות הדרג המדיני, הוא חיזק את ההרתעה ושלח מסר ברור גם לארגוני טרור אחרים ולמושכי החוטים האיראנים, מסר שיש להניח שנקלט גם בריאד ובאמירויות, שם עוצמתה והכושר הביצועי של ישראל מהווים שיקול חשוב בהיערכות הגיאו־פוליטית שלהן. גם האופן שבו המבצע הסתיים היה הישג; הן המנהיגות המדינית הישראלית והן זו הצבאית רצו לסיים את הסבב מוקדם, אך לא מוקדם מדי, ולנצל את שיתוף הפעולה עם מצרים והתמיכה המוחלטת מצד בעלת הברית האמריקאית, וכך היה.
שום משבר מקומי לא נשאר מקומי, ומוסר השכל זה עמד בבירור לנגד עיני ההנהגה המדינית של ישראל. הג'יהאד ושולחיו בטהרן רצו את ההפך והעלו חרס. לא כל הפרשנים בישראל הבינו, או רצו להבין, את המשמעויות של המבצע.
כך, למשל, פרשנית הביטחון הוותיקה כרמלה מנשה ב"כאן 11" התבטאה בנימה מזלזלת ואמרה "פעולה נגד ארגון טרור קיקיוני" בלי להתייחס לכך שהג'יהאד האסלאמי הוא חלק ממערכת כוללת, שראשה בטהרן, וכי במלחמה בת ימינו ועוד יותר במלחמות העתיד, לגודלו הפיזי של גורם כזה או אחר אין משמעות, אלא לכלים שעומדים לרשותו. ההרס שקבוצה קטנה עם רקטות רבות יכולה לחולל אינו נמדד במספר אנשיה.
זה מחזיר אותנו לשאלה אם יש לסכם את מבצע "מגן וחץ" כהישג אומנם חשוב מאוד או גם להכתירו בשם "ניצחון"? אם שוב נתייחס להגדרות של קלאוזביץ', הרי ניצחון בעימות צבאי חייב להוביל לתוצאה המדינית הרצויה. מבחינה זאת, לישראל היו בהיסטוריה שלושה ניצחונות ברורים: מלחמת העצמאות שהבטיחה את קיומה מול אויב גדול בהרבה, מלחמת ששת הימים שלא רק הבטיחה את גבולותיה אלא האדירה את מעמדה האסטרטגי בעיני אויבים וידידים כאחד, ומלחמת יום הכיפורים שעל אף הפתיחה האומללה הביאה לשלום עם החשובה שבאויביה, מצרים.
מלחמת לבנון הראשונה הייתה אולי יכולה להיות ניצחון, אילולא השיקולים המדיניים המוטעים של ממשלת ישראל הן במישור הלבנוני והן בזה הפלסטיני, וממילא הישגה המבצעי העיקרי, גירוש יאסר ערפאת וצמרת פת"ח מלבנון, הושם לאל על ידי הסכם אוסלו. מלחמת לבנון השנייה לא רק שלא הייתה ניצחון אלא יכולה להיחשב אפילו לכישלון.
לגבי "מגן וחץ" נסתפק, אם כן, בהגדרה של הישג צבאי חשוב שהיו ויהיו לו גם השלכות חיוביות בתחומים אחרים. לא נעמוד על טעויות חוזרות ונשנות בדיפלומטיה הציבורית (הסברה), שלא את כולן ניתן היה למנוע, אך כדאי להימנע מהביטוי הצורם "נזק אגבי" כשמדובר בהרג נשים וילדים חפים מפשע. לעומת זאת, יש להדגיש את ההבדל הבסיסי בין כינון מכוון של טילים ורקטות כלפי מקומות יישוב אזרחיים, כפי שעושים ארגוני הטרור, לקורבנות השווא אצלם כתוצאה מהתוקפנות של מנהיגיהם.