רבות מדובר לאחרונה על הצורך להיאבק באינפלציה הגואה ולהוריד את יוקר המחיה. אין שום ספק שזו חייבת להיות אחת המשימות המרכזיות של הממשלה הנוכחית. העלייה ביוקר המחיה שוחקת את השכר ומפחיתה את כוח הקנייה, היא מייצרת בעיות חמורות ברמת המשפחה ולעתים אף בעיות ממש קיומיות בשכבות החלשות בישראל. האחריות הכוללת למאבק ביוקר המחיה מוטלת על הממשלה ועל מוסדות המדינה, בעיקר בהובלת שר האוצר, שר הכלכלה ובנק ישראל.
ישראל התנסתה בעבר באינפלציה ממארת המערערת את כל היסודות ואת ביטחון הציבור. גברנו על כך. הממדים אז היו מפלצתיים. בשנת 1985 הגיעה האינפלציה לשיעור שנתי של 400% ודהרה כלפי מעלה. מצב כאוטי זה נבלם עקב כך שממשלת ישראל אז ידעה להיאבק בנחישות באינפלציה. אבל היא נאבקה בראייה רחבה שפעלה גם על צד הביקושים, גם על צד העלויות וגם תוך ביטול עקרונות עבודה פסולים של הממשלה כמו הפחתות דרסטיות של השקל לעומת הדולר.
כיום מי שמוביל בפועל את המאבק ביוקר המחיה הוא בנק ישראל. בנק ישראל פועל בצד הביקושים. הוא מייקר לנו את האשראי. הוא גורם לכך שאנו קונים פחות. ריבית בנק ישראל של 4.75% היא כיום ריבית פריים־בנקאית של 6.25% וזה שיעור הריבית הקובע בניהול העסקים בישראל. זה כבר שיעור ריבית גבוה.
המשך העלאות הריבית של בנק ישראל יגרום לנו נזקים, לעתים כאלה שקשה יהיה לתקנם. העלאות ריבית נוספות יפגעו בצמיחה; פגיעה בצמיחה משמעותה גם פגיעה בתעסוקה; ופגיעה בתעסוקה משמעותה גם ניצני מיתון. אנו לא רוצים להיות שם.
בנוסף, הרבה עסקים חדשים יוצאים מהמערכת הבנקאית, הם עוברים למימון חוץ־בנקאי; שיעורי הריבית שהם צריכים לעמוד בהם הם כבדים. הם לא יחזיקו מעמד. ואולי החשוב ביותר חברתית הוא חוסר האיזון המשווע שנוצר בין צעירות וצעירים רבים שרכשו דירות, משלמים חובות משכנתה ונאלצים כיום להוסיף לתשלומי המשכנתה החודשיים בין 500 ל־1,000 שקלים; ובין רווחי הבנקים הגואים.
בחודש אפריל כמעט מחצית מההתייקרות מיוחסת להוצאות של ישראלים על אירוח ונופש בישראל ובחו"ל. ישראלים נופשים וזה חיובי. אבל ההתייקרות של הוצאות הנופש מתגלגלת לעלויות נוספות למשלמי המשכנתאות.
מול העלאות הריבית והנזקים שהן גורמות למשק, ניצבת הממשלה שצריכה לפעול כדי להוריד את העלויות ומחירי המוצרים שאנו צורכים. אז מה באמת פניו של שדה המערכה? מגמה פופוליסטית שאחיזתה בחשיבה ובתקשורת איתנה: התחושה כאילו המגזר העסקי הוא האחראי היחיד ליוקר המחיה בישראל. על כך צריך לומר לממשלה: "טלי קורה מבין עינייך. מה את עושה כדי להוריד את יוקר המחיה בתחום השייך נטו למגזר הציבורי?". יש לנו כיום רציפי ים שאינם מנוצלים או שזמן הפעלתם נקבע לתקופה קצובה. סך היבוא לישראל מגיע ל־108 מיליארד דולר. זמן המתנה של אונייה מחוץ לנמל וזמן פריקה של מטענים בתוך הנמל - מייקרים את היבוא. על שר האוצר ושרת התחבורה לדאוג שיהיה ניצול מלא של כל רציפי הים תוך קיום תחרות חופשית בלתי מוגבלת בין נמלי הים הקיימים היום בחיפה ובאשדוד.
תופתעו לדעת שהמאיץ החזק ביותר ומי שמגביר את יוקר המחיה יותר מכל מנוף אחר בישראל הוא רשות המסים. רשות המסים מטילה מסים על ההתייקרות. כשהמוצרים והשירותים מתייקרים, כולנו משלמים יותר מס ערך מוסף. בשנתיים האחרונות גבתה רשות המסים חמישה מיליארד שקלים על ההתייקרות, ובמהלך השנה הנוכחית היא תגבה 20 מיליארד שקלים על ההתייקרות. קשה מאוד להיאבק בעלייה ביוקר המחיה כאשר המדינה מטילה מס על ההתייקרות. אבל כאילו שהוטל מסך עשן על תופעה זו. התעלמות מוחלטת בלי שנעשה ניסיון של אמת לנטרל מיוקר המחיה את המסים המוטלים על רכיב ההתייקרות.
אנו נאלצים לשלם מס ארנונה העולה מדי שנה עקב נוסחת הצמדה אוטומטית, כשלהעלאה זו מתווספים גם אישורים חריגים להעלאות נוספות של מס הארנונה, המוענקים על פי שיקול דעת משרד הפנים. מס הארנונה העולה פוגע קשה במשקי הבית החלשים וגם בעסקים החלשים. כל אלה הן בבחינת פעולות אשר הממשלה יכולה לעשותן, ושתרומתן לבלימת יוקר המחיה תהיה מאוד משמעותית ואף מבנית. אלא שבפנינו סיטואציה שעל פיה הממשלה אינה נאבקת איפה שצריך. היא מעדיפה להיאבק איפה שקל ונתפסת לפופוליזם שלפיו הסיבה המרכזית והיחידה לעליית יוקר המחיה טמונה במגזר העסקי. וכל זאת טרם שנגענו בכל שורת המונופולים המוחלטים שבבעלות המדינה כמו חברת החשמל, נמל אשדוד, רכבת ישראל, רשות שדות התעופה ומכון התקנים. כל אלה משיתים על כולנו עלויות נוספות, וגם שם מעדיפה המדינה שלא להתמודד.