אתחיל בסיפור אישי. מאז שהרפורמה המשפטית פרצה לחיינו חלק מחבריי שמתנגדים לרפורמה ויודעים שאני בעדה באים אליי בטענות ומאשימים אותי בחוסר הבנה. אין סוף ויכוחים קיימנו וכמעט תמיד בשלב מסוים של הוויכוח חבריי מעלים טענה שעד היום היא בלתי נתפסת בעיניי. "אנחנו ממש מפחדים", כך הם אומרים בשקט וברצינות.
בפעמים הראשונות שהם חשפו את תחושותיהם הפנימיות לא באמת האמנתי להם. אני הרי מכיר אותם, אנשים אינטליגנטים, רציונליים, ציונים וטובים, מעולם לא שמעתי אותם מעלים וחוזרים מעלים טענה זו.
לא בימי הטרור והפיגועים הקשים שחווינו, לא בימי מלחמת לבנון השנייה הכושלת. לא בימי חירום ולא אף פעם. ופתאום, פעם אחר פעם הם מספרים לי ברצינות תהומית שהרפורמה המשפטית ממש מפחידה אותם. בטרם אתייחס לעניין עצמו, ברור לי ולכל מי שעיניו בראשו שאחת הסיבות המרכזיות לקיומם של תחושות מעין אלה הוא הכישלון ההסברתי המהדהד והמתמשך.
הסברה טובה, אמיתית ורצינית הייתה מציגה בפני הישראלי הממוצע את האמת כפי שהיא. הסברה טובה הייתה מרגיעה את החרדות. הסברה טובה הייתה מכניסה הכל לפרופורציה והסברה טובה הייתה מונעת מאנשים לראות צל הרים כהרים. אבל, עם יד על הלב, גם ההסברה הטובה ביותר לא יכולה להתמודד עם המציאות שנרקמה מול עינינו בחודשים האחרים, ולמציאות זו חייבים להתייחס.
בניגוד לרבים, אני מאמין שהמטרה של מנהיגי המחאה, וחשוב להפריד בין מארגני המחאה לבין רוב מוחלט של המוחים, לא הייתה להוריד את הרפורמה מסדר היום. המטרה שלהם, והיא נחשפה לעין כל בהקלטות שבהם נשמע גלעד שר מספר בגאווה בלתי מוסתרת על התארגנות של מספר מצומצם של אנשים מיד לאחר פרסום תוצאות הבחירות והבנתם שתקום ממשלה לאומית-ימנית. לדברי שר, אותה קבוצה קטנה של אנשים קיבלה החליטה אסטרטגית להפיל את הממשלה בכל מחיר כדי ללכת לבחירות מספר 6.
מבחינתם, כך שר ממשיך להסביר בקור רוח, המשך חוסר היציבות השלטונית, המשך המשבר הפוליטי והמשך חוסר הוודאות עדיפים על פני קבלת תוצאת הבחירות והקמת ממשלה לאומית-ימנית יציבה וחזקה. לדברי שר, בדברים שהוקלטו על ידי העיתונאי אמיר אורן, החלטה זו התקבלה הרבה הרבה לפני ששר המשפטים יריב לוין הודיע על הרפורמה המשפטית. ההחלטה התקבלה אפילו לפני השבעת הממשלה ומינויו של לוין לתפקיד שר המשפטים.
משכך הם פני הדברים חשוב להבין מהי מטרתם האמיתית של מובילי המחאה וחשוב מכך, לעשות הפרדה ברורה בין מטרתם של רוב מוחלט של המוחים שיצאו לרחובות בגלל חוסר הנוחות שלהם מהרפורמה כפי שהם מפרשים אותה, לבין מטרתם האמיתית של מובילי ומארגני המחאה.
לאחר שמארגני המחאה הציבו את הפלת הממשלה כמטרתם המרכזית והחשובה ביותר, הם התחילו לחשוב כיצד יוכלו לממש אותה מבלי שייתפסו כמי שחותרים תחת הלגיטימיות של תוצאות הבחירות. וכך נפלה לידיהם כפרי בשל הרפורמה שיריב לוין הציג כשבוע לאחר השבעת הממשלה. כל מי שיבדוק בעצמו ולא יסמוך על אמצעי תקשורת, פוליטיקאים או עיתונאים יגלה שהמחאה הפכה מהר מאוד מהפגנות רגילות לאירועים שנועדו ליצור אנרכיה בחברה הישראלית. אם ההפגנה הראשונה התקיימה כמצופה בכיכר רבין, הרי שכבר בשבוע השני ההפגנה עברה לרחוב קפלן סמוך לכביש איילון, ולא בכדי.
הסיסמאות שמובילי המחאה בחרו היו מחושבים וברורים, לא התנגדות אידיאולוגית ועניינית לרפורמה אלא הפחדה והשחרה של הממשלה. כולנו מכירים היום את הסיסמאות הלעוסות והשחוקות שעדיין מלוות את ההפגנות; 'דיקטטורה', 'איראן', 'הפכיה משטרית' ועוד ועוד. אין בין סיסמאות אלה ובין האמת והמציאות ולא כלום. וכך, שבוע אחרי שבוע, בהשקעות כספיות בלתי נתפסות הסיסמאות התחילו לשקוע בקרב הציבור הרחב.
אבל עבור מארגני המחאה זה לא היה מספיק. לצד מסרי ההפחדה הם החליטו ופעלו להוכיח לכולם שהם לא סתם מאיימים, אלא שסוף העולם ממש מעבר לפינה. וכך החלו חסימות כבישים ראשיים ובראשו כביש איילון. וכך החלו הדלקת מדורות על כביש איילון. וכך החלו ימי הזעם, השיבוש וההשבתה. המטרה הייתה יצירת אנרכיה שתמחיש לישראלי הממוצע שלא מדובר באיומים בפחד קמאי, אלא במציאות שהולכת ומתרקמת לו מול העיניים. אחרי שהצליחו בהצתת הרחוב עברו מארגני המחאה לשלב השלישי; איום ממשי על הממשלה ועל ביטחון המדינה.
וכך הגענו לאיומי הסרבנות של יחידות מיוחדות. כך הגענו לאיומים במרי ומרד מיסים. כך הגענו לקריאות להוצאת כספים מישראל. למארגני המחאה לא היו ואין קווים אדומים. מטרתם – אי קבלת תוצאות הבחירות, הפלה מיידית של הממשלה והליכה לבחירות שישיות - מקדשת את כל האמצעים. וכך קרה שלפתע הישראלי הממוצע נחשף לאירועים שבסיוטים הכי גרועים שלו הוא לא היה מעלה על דעתו שיתרחשו מול עיניו.
וכך, תוך ארבעה חודשים, קבוצה קטנה, מקושרת, ובעלת אג'נדה חתרנית וקיצונית הצליחה לתפוס את המדינה ואת החברה הישראלית כולה כבת ערובה. פתאום כל השדים יצאו מהבקבוק. שנאה תהומית לחרדים. רדיפה אובססיבית אחרי נציגים של הקואליציה. שימוש בטרמינולוגיה מכוערת ונמוכה. ניסיון לסתימת פיות של יריביהם הפוליטיים והכל במסווה של הצלת הדמוקרטיה הישראלית. רוח רעה מאוד השתלטה על האקלים הפוליטי בישראל. רוח של שנאה. רוחה של אלימות. רוח של קיטוב. ואז הגיע, לפחות לעת עתה, השלב האחרון – להאשים את הממשלה ותומכיה ביצירת הכאוס.
אנשים שאיימו לסרב להתייצב למילואים. אנשים שחסמו בגופם כבישים והדליקו מדורות באיילון, אנשים שקראו למרי אזרחי, אותם אנשים ממש, בלי להתבייש ובלי להתבלבל, העיזו להאשים את תומכי הרפורמה בכאוס שנוצר ובאנרכיה שהלכה והתגברה. הם האשימו את כל מי שתומך ברפורמה. הם עשו זאת כיוון שרק כך הם יצליחו, כפי שאכן קרה, לייצר תחושה שהם וכל מתנגדי הרפורמה בני אור, ואילו כל תומכי הרפורמה הם בני החושך.
וכך הגענו עד הלום. קומץ קטנטן של מארגני המחאה הכולל אנשים מקושרים, בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, מעצבי דעת קהל שהחליטו להילחם במדינה. לא בממשלה חלילה, אלא במדינה. הם יכולים לספר לעצמם ולחבריהם או לכל מי שהם חפצים בכך שהם המגן האחרון בפני הדיקטטורה. הם יכולים לשקר לעצמם שהם התקווה האחרונה, בפועל במציאות ובאמת הם אלה שדרדרו את המדינה למחוזות הקשים והמסוכנים שאליה הגיעה. חשוב לומר את זה כיוון שכדי לגבור על אותם מחוללי כאוס חייבים קודם כל ולפני הכל להציב את האמת.
האמת היא הכלי החשוב ביותר. בלי האמת הכל עומד על אדני שקר שסופם להתמוטט. וכן, האמת היא זו שתרגיע את פחד השווא של חברים שלי ושל הישראלי הממוצע. כי כל מי שבאמת מכיר את פרטי הרפורמה יודע שלא מדובר בהפיכה משטרית, ולא מדובר בדיקטטורה, אלא בסך הכל הכוונה לבצע שינויים הכרחיים במערכת המשפט שלפי כל הסקרים של הרוב המוחלט של הציבור הישראלי, כולל אלה שמשתתפים במחאה, מבינים שמערכת זו זקוקה לשיקום, ריענון ובעיקר ניעור.
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר