“היום הפוליטיקאים מרשים לעצמם יותר ממה שהרשו לעצמם בעבר”, אמר לי פעם שופט העליון לשעבר יעקב טירקל בשיחתנו, אחת מיני רבות, בדירתו הצנועה בירושלים. זה היה כשהחלה המתקפה הפרועה על בג”ץ בידי הממשלה ונציגיה.
“ההשתלחות נגד העליון לא מקובלת ולא מכובדת”, חרץ טירקל ומיד, מתוך נאיביות מסוימת, מיהר להוסיף: “אבל אני עדיין בוטח בחוזקה של הדמוקרטיה ומערכת המשפט. לתחושתי הפנימית אין סיבה לדאגה”. יותר מפעם אחת בשנה האחרונה תהיתי ביני לביני אם הוא עדיין סבור שאין סיבה לדאגה.
השופט טירקל, שהלך לעולמו השבוע בגיל 88, היה משפטן מבריק, חד וחריף ומוכשר. פסקי הדין שלו היו זהירים להפליא, מנומקים לעילא. אבל אני הכרתי גם את האיש שמאחורי הגלימה: נעים הליכות, רודף צדק. בכל פעם שבאתי אליו לראיון שמח לקראתי בחיבה ובמאור פנים. ותמיד גלשה השיחה לתיקון עולם, לצפונות הנפש.
חמישה עשורים כיהן טירקל בתפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי. כהונתו התאפיינה בפסקי דין אנושיים, הגונים ומלאי חמלה. תמיד ראה את האדם שמאחורי העבירה. כשפרש, אמרו שהצדק האנושי עלה אצלו לדרגה של קדושה. “הרמב”ם אמר: ‘טוב יותר לזכות אלף חוטאים מלהרשיע חף מפשע אחד’”, ציטט באוזניי.
הוא היה נשיא המחוזי, יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, ראש ועדת הבדיקה לאירועי המשט לעזה, שופט עליון ולעולם יו”ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. תחת עינו הבוחנת עברו רמטכ”לים ומפכ”לים, ראשי שב”כ ומוסד. מרוב שהיה מזוהה עם התפקיד, נקראה הוועדה על שמו. אפילו מושג על שמו המציאו, “לטרקל” במשמעות “להכשיר”.
וטירקל ידע לא רק להכשיר, אלא גם לרכך. “אני נותן את הטון”, העיד על עצמו, “אם אני לבבי, גם חברי הוועדה לבביים. כשגדי איזנקוט הגיע אלינו כמועמד לתפקיד הרמטכ”ל, שאלתי אותו למה איזנקוט מצלצל כמו שם אשכנזי, והוא הרי ממוצא מרוקאי. כשיוסי כהן, המועמד לראש המוסד, הגיע לוועדה, אמרתי לו ששמעתי שעשו קידוש לכבודו בבית הכנסת. ככה המתח התפוגג”.
טירקל קרא תיגר על השנים והגיל, סקרן, דעתן, נינוח. לעתים רחוקות התנסח בזעם. “גיליתי שאנשים יכולים להיות רעים, מטומטמים ושומרי טינה”, אמר כשתקפו את ההחלטות שקיבלה הוועדה בראשותו. “אני מעריץ את העם היהודי ואת סגולותיו, אבל יש לנו גם כמה תכונות לא טובות”.
התכונות הלא טובות של העם היהודי טפחו בפרצופו של השופט בדימוס תחילה בפרשת גלנט, כשהתגלו פגמים בעסקי הנדל”ן של הרמטכ”ל המיועד ופסלו את המינוי. טירקל חטף אש צולבת, אך אירוע זה היה כאין וכאפס לעומת התגובה הציבורית בעקבות מסקנותיו המפליגות על תפקוד הממשלה והצבא במשט המרמרה. כינו אותו “חותמת גומי”, רמזו לנטיותיו הפוליטיות, נטפלו לגילו ברשעות.
ועדיין היה אופטימי ללא תקנה, עד אשר בחורף אחד נסעתי אליו לירושלים. חתול מפואר פרווה שוטט במטבחו החמים, היכן שעמדו תמונות אשתו המנוחה מרים. טירקל לא ידע נפשו מרוב געגועים אליה. היא הייתה אהבת נעוריו וחברתו הטובה ביותר. כמה שבועות קודם לכן עברה ניתוח שהסתיים במותה במפתיע.
“בלילה מאוד כאב לה וביקשה שאביא לה כדורים”, סיפר בדמעות. “אמרתי לה, האחות לא תיתן, כבר קיבלת את המקסימום, אז היא אמרה: אוקיי, תן לי יד במקום. החזקנו ידיים כל הלילה. ופתאום היא אמרה: יעקב, אני כל כך אוהבת אותך. אמרתי לה: מרים, אני מת עלייך”. קולו נחנק. “תמיד ידעתי שזו זכות גדולה שבגילנו דיברנו ככה אחד לשני”.
הוא היה שבור לב. “פעם אמרתי למרים: אני רוצה למות לפנייך, כי אם תמותי לפניי, לא אחזיק מעמד 24 שעות”. רצה הגורל, וטירקל החזיק מעמד אחריה עד השבוע לאורך חמש שנים תמימות.