החרדים מרבים לטעות טעויות אסטרטגיות לאחרונה. כך למשל בעניין חוק דרעי. אותו חוק שנועד לגבור על החלטתו של בית המשפט העליון שאריה דרעי לא יוכל לכהן כשר בממשלת בנימין נתניהו.
החרדים התכוונו להעביר את החוק במסגרת "המהפכה המשפטית", אך נוכח תגובות הציבור חזרו בהם והחוק ירד משולחן הכנסת. הדבר היחידי שהם הרוויחו הוא שנאת חינם מצד הציבור החילוני.
דבר דומה חל בקשר לכספים הקואליציוניים. לא חשוב אם 13.5 וחצי מיליארד שקל הולכים אליהם כולם או חלקם, מה שחשוב הוא שבתודעת הציבור מתקבע הסכום, 13 וחצי מיליארד שקל. ממש כפי שנתקבעה בתודעת הציבור התפיסה השגויה שמנסור עבאס אמור לקבל ישירות למעלה מ־50 מיליארד שקל במסגרת הממשלה הקודמת.
החרדים, במקום לפייס את דעת הקהל החילונית, ולהסביר את אשר הם צריכים להסביר, דרשו עוד במפגיע באמצעות שר השיכון מר יצחק גולדקנופף, החלה רטרואקטיבית של ההטבות המגיעות להם לדעתם. הם תבעו עוד למעלה מ־600 מיליון שקל, ואף איימו שלא להצביע בעד התקציב. דבר שמרגיז מאוד את האגפים האחרים במרחב הציבורי, והתוצאה היא שנאת חינם.
קחו למשל את המרכז המסחרי בחריש, שם פתוח בשבת בקומת המרתף, מרכז משחקים לילדים חילונים. החרדים תקפו פיזית את החילונים, במקום להידבר איתם ולרצות אותם, ושוב קוממו עליהם את הציבור הרחב. עד כדי כך שבתקשורת נמסר שבשבת הקרובה יבואו חילונים מכל רחבי הארץ לשחק במרכז המשחקים. והפסדם של החרדים ברור לכל עין.
קחו למשל את הסתרת הנשים שעל הבקבוקים באמצעות מדבקות, כשבעקבות הסערה הציבורית הסופרמרקטים החליטו להסיר את המדבקות ולהשאיר את הכיתוב המקורי עם תמונות הנשים. ושוב יצא כי החרדים הפסידו במערכה. בקיצור, זה הזמן שבו החרדים צריכים להשתדל לא לקומם יותר מדי את הציבור האחר שאיננו חרדי.
כללו של דבר, החרדים, שעד היום היטיבו לפייס את הציבור החילוני, הרימו ראש לאחרונה ועושים טעויות אסטרטגיות שלא מביאות להם שום תועלת, וגוררות שנאת חינם.
שקט תמורת כסף
הכנסת חוקקה בשבוע שעבר את חוק התקציב לשנים 2023־2024. מה שמבטיח לנתניהו קצת יותר שקט ופחות איומים. תקציב שעבר שופע בהסכמים קואליציוניים שיש להם משמעות תקציבית. בג"ץ עסק לא פעם בעניין של הסכמים פוליטיים שיש להם משמעות תקציבית, וקבע כי הסכם פוליטי אינו מחייב את הרשות המנהלית "בעת הפעלת סמכויותיה, ואינו כובל את שיקול דעתה".
עם זאת, אם הצדדים מבקשים לקיים את ההסכמים הקואליציוניים, הם יכולים לעשות זאת, ובלבד שיצביעו על מקור תקציבי. גם היועמ"ש נדרש לעניין והוציא הנחיות ברורות כיצד יש לנהוג בקשר ליישום הסכמים פוליטיים שהם בעלי משמעות תקציבית.
וכמו שאמר אהרן ברק באחד מפסקי הדין שלו: "ההסכם הפוליטי הופך, על כן, למכשיר פוליטי־משפטי חיוני, אשר במשטר החוקתי שלנו נודעת לו חשיבות רבה בגיבוש המהלכים הפוליטיים. אך טבעי הוא כי האזרחים, אשר הצבעתם שלהם מקימה את האורגנים השלטוניים (הכנסת), יהיו מודעים לתוכנם של הסכמים אלה.
"אכן, כשם שהאזרחים צריכים לדעת את מצען של המפלגות, כן צריכים הם לדעת את תוכן ההסכמים הפוליטיים, אשר לעתים קרובות יש בהם סטייה או תוספת למצעים הפוליטיים". ראו גם דפנה ברק־ארז, "השפיטות של הפוליטיקה", פלילים ח' 369 תש"ס, עמודים 372־375.
חוק העמותות
ראש הממשלה החליט להסיר מסדר היום את חוק העמותות, שבא להבטיח תשלום מס בעיקר מצד עמותות השמאל, עבור כל תרומה שהן יקבלו מממשלה זרה, וזאת אף שהוא התחייב למר איתמר בן גביר להעביר את החוק המדובר.
על ראש הממשלה הופעלו לחצים הן מצד ארה"ב והן מצד אירופה, בעיקר מגרמניה ומצרפת, בטענה שהמיסוי יכול להוות פגיעה קשה במרחב הציבורי שבהן פועלות העמותות.
אף שהחוק ירד כרגע מסדר היום, אינני בטוח שזו החלטתו הסופית של מר נתניהו.