גם הערב, בצל כל מה שמטריד אותנו עכשיו כמדינה, יתייצבו עשרות אלפי מפגינים ברחובות ראשיים ברחבי הארץ וידרשו שינוי. לעצור את הרפורמה במערכת המשפט, לשנות את מאזן הכוחות בחברה, ליצור מציאות חדשה עבור אלו שמבקשים עתיד טוב יותר.
במידה ואיבדתם ספירה, יהיה זה המוצ"ש ה־22 ברציפות שזה קורה, במפגן כוח שכאילו הפך בלתי נראה עבור חלק מהצמרת הפוליטית. אם למחאות אין כוח לכאורה, והדרך היחידה להוביל לשינוי היא ליצור שוב את תרחיש פיטורי גלנט, מדוע, אם כן, ממשיכים חברי הקואליציה והאופוזיציה לנהל דיונים קדחתניים בבית הנשיא, במקום, נניח, לעבוד עבורנו, אזרחי המדינה?
המוקש המרכזי, כמו שאנחנו שומעים שוב ושוב חדשות לבקרים, הוא כמובן הוועדה למינוי שופטים, שנותרה כאבן שאין לה הופכין עבור כל מי שנכנס לחדר הדיונים. קרוב לוודאי שלפני שייצא משם עשן לבן, יפסעו למסדרון בזה אחר זה חברי צוות המו"מ, שגילו שזו לא משוכה, אלא קיר בטון שהוא בעצם עמוד תומך. בקיצור: ויתור עליו יפרק את הכל.
קצת משעשע לחשוב שבתוך ההיכל הזה, בו נפגשות שתי קבוצות השומרות על עוינות יחסית, לפחות במישור הפוליטי הניבט אלינו ממסכי הטלוויזיה, באמת מצליחים לדבר. שומעים דעות מנוגדות, מכילים את חלקן, או אפילו מהנהנים בלי שזה ייחשב להסגת גבול, אבל בחוץ, כמתבקש, כאוס בלתי נדלה. כזה שיוביל לשיחה בין הנצים רק אם זה יבטיח מיד חיי נצח לממשלה המורכבת מאליה.
אז לא, כנראה שבבית הנשיא לא מצליחים לדבר, הרי שהרוח האדיבה והמפויסת למראית עין הייתה מובילה להסכמה לאחר כל כך הרבה ימים של מבוך, או לפחות זולגת החוצה לאלו שממשיכים להתכתש ללא הרף. אפשרות נוספת: יכול מאוד להיות ששיחות הפשרה לא מרתיעות מספיק את חברי הקואליציה מחזרה לשיבושים וקרבות פנימיים בעצימות גבוהה, שייאלצו אותם לספק תשובות לציבור שלהם. תשובות שאין לאף אחד בהישג יד.
גם לאופוזיציה, מצב הביניים הזה מאוד לא משתלם. כמה עוד יוכלו חבריה להציג את עצמם כמשכיני שלום, כאשר אין באמת אפשרות לפשר בנושא הקשה לתפעול הזה כמו הרכב הוועדה? וכמה עוד ישמרו על טרמינולוגיה של טובים ורעים, כשגם מצביעיהם מבינים שהמבוי הסתום הוא דו כיווני?
שר הביטחון לשעבר ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ יודע שזה הזמן שלו להוכיח את ערכו הפוליטי עבור המחנה שלו, בעיקר מול ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ולהציג קו לוחמני דיו כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. הבעיה: הציבור שוכח מהר, וגם האפקט הנ"ל מתחיל לאבד לאט לאט את צבעו.
עד מתי? עד עכשיו
"אני לא מציב דד ליין, אבל הדיונים לא נגררים", אמר השבוע נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג בעת ביקורו באזרבייג'ן. "אנשים בתוך החדר מבינים את גודל השעה, ולסוגיות האלו יש השפעה לדורות". מצער לגלות שגם גודל השעה, ככל הנראה, לא יכול ליצור תמונת ראי בין אלו המבקשים שינוי רחב היקף לאלו הקוראים לשנות את צורתו.
אז אחרי יותר מדי זמן של תקוות שווא, אופטימיות זהירה, ואפילו חיוכים מהוססים משני צדי המתרס, הגיע הזמן לומר בפה מלא – היה ניסיון לפשרה, הוא נמשך הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב, אבל הוא נכשל. זה הרגע להודות בטעות, לחדול מלהתבשם מרוטציית שמיר־פרס שאפשרה הסכמות כמעט כנגד כל הסיכויים, ולהתחיל שוב, בלי משא ומתן ובלי תפילות כמוסות לצעידה על דרך אחת.
אם נבין הלכה למעשה שמדובר בשני שבילים לפחות, אולי יוכלו חברי הכנסת להתחיל לצעוד לכיוונים שלנו, אלו שבאמת מעניינים אותנו כישראלים שומרי חוק ומשלמי מיסים. ועד אז? שקט תעשייתי שתוצאתו דרך ללא מוצא.