הצבעת סיעות הקואליציה נגד תקצוב בחוק של חדר מיון קדמי בשדרות הזכירה לי נשכחות.
ביום שישי האחרון שלפני בחירות 1996 השתתפתי בישיבת מטה בלשכת ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, בתל אביב. דנו בהיערכות הארגונית ליום הבחירות, ובסיומה ניגש שר האוצר דאז בייגה שוחט ועדכן את ראש הממשלה פרס בדבר הצו שיצא בתחילת השבוע להעלאת מחיר הלחם שבפיקוח.
סגן השר בן מנחם ואנוכי, ששמענו זאת, ניגשנו לפרס. אני אמרתי לו שהעלאת מחיר הלחם יומיים לפני בחירות היא טעות קשה, ויהיו רבים שיראו בכך חוצפה והמשך ההתנשאות והבוז של המערך כלפי הפריפריה החברתית. פרס הסביר שמדובר בעדכון אוטומטי שחובה לבצעו. בן מנחם השיב בכעס: שבייגה יסביר לתושבי כפר שלם על עדכון אוטומטי. המחיר עלה, ואולי הפער של 30 אלף קולות בין פרס לנתניהו נבע מכך.
פרשת חדר המיון בשדרות דומה לאירוע הזה מהעבר, והיא מסמלת בוז, התנשאות, רשעות ואטימות. הרי אין מקום ראוי יותר להקמת חדר מיון קדמי מאשר שדרות. העיר המופגזת ללא הפסקה זקוקה לחדר מיון קדמי כאוויר לנשימה. רק קואליציה ערלת לב יכולה להסתמך על טיעונים בירוקרטיים ולמנוע הקמת מיזם מציל חיים. את התנהלות הקואליציה אפשר להגדיר בשתי מילים: חוצפה שלטונית.
הכותב שימש כדובר מטה הבחירות של המערך ב־1996