לאחרונה מוצפות באמצעי התקשורת טענות וביקורת נגד רגשי שנאה המופנים לציבור החרדי. וראוי לדייק: המתקפה והביקורת אינן נגד אי־השוויון השורר כיום בין המגזר החילוני־ליברלי לבין המגזר החרדי, אלא טענות קשות על עצם קיומם של רגשות שנאה כלפי המגזר החרדי. אפילו ידיד, עורך דין במקצועו, החל לגייס רשימת תומכים כדי לפרסם עצומה תקשורתית נגד קיומה של שנאה זו.
הגיע הזמן לחדול מהפניית אצבע מאשימה לחברה החרדית, ולהתרכז במנהיגיה | דעה
כיפת ברזל דמוגרפית: החרדים הם בלון החמצן של ישראל | מיכאל קליינר
אז אולי כדאי שכל אלה שטוענים נגד רגשות פסולים אלה, ואין זה משנה עד כמה זה נכון או לא נכון, במקום להיחרד ולהזדעזע מחמת חשש לקיומה של שנאה, ינסו להבין לעומק מהם השורשים והסיבות להיווצרות של רגשי ביקורת חריפים בקרב הציבור החילוני כלפי המגזר החרדי; ובמקום לקבול נגד צמיחת רגשות פסולים, ינסו למפות את הסיבות המצמיחות רגשות אלה.
אני כותב זאת בלי שאהיה בטוח שאכן מטופחים רגשות שנאה נגד החרדים. רגשות של מרירות, תסכול ואכזבה בוודאי יש, והם גוברים. האם זו שנאה ממש? אני לא בטוח, אבל אני כן בטוח שיש סכנה גדולה שאם המצב הנוכחי יימשך, אנו עלולים להגיע לטיפוחם של רגשות שנאה כלפי מגזר גדול בחברה הישראלית.
רוב הציבור החילוני הליברלי, וגם חלק גדול מהציבור הדתי בישראל, ממלא את מלוא חובותיו למדינה. הוא יודע כי עליו לעבוד, לחתור ולהתקדם מקצועית, לפתח עסקים תוך סיכון אישי וכך גם לבנות את הכלכלה. הוא נושא במלוא עול ביטחון המדינה, וביטחון המדינה משמעותו גם שירות בצבא הגנה לישראל. זהו מצב שבו משפחות שולחות את בניהן ובנותיהן לשירות חובה בצה"ל בידיעה שמדובר בסיכון לחייהם.
מדינת ישראל פוסעת לעבר הפיכתה למדינת דת בדומה לאיראן או לרפובליקות אחרות, שבהן יש לכוהני הדת את השליטה המלאה בפוליטיקה. המפלגות הפוליטיות מבדלות את הציבור החרדי, משחררות אותו מעול שירות הביטחון ומייצרות מצב שעל פיו חלק גדול ממנו אינו צריך לעבוד על מנת להתפרנס. את המימון מקבל ציבור זה מתקציב המדינה, המוזן על ידי הציבור העובד ומשלם המסים; והמסים בישראל הם גבוהים. חלק נכבד מהם מיועד לממן את אותו ציבור שאינו עובד לפרנסתו.
ולא רק זאת, כולנו יודעים היטב שהאפשרות לא להקנות לתלמידי הישיבות הצעירים את לימודי הליבה מונעת מהם את הזכות הבסיסית לבחור את דרכם בחיים. אנו כולאים אותם במגבלות של לימוד תורה בלבד. לימוד תורה אינו פסול, אך הוא אינו יכול להיות תכלית הכל. הוא מעולם לא היה תכלית הכל, אלא אם כן מדובר באנשים שאיישו משרות של דת.
על הציבור נוחת תקציב לשנים 2023־2024 כאשר ברור שחלק גדול מצורכי הבסיס של המדינה אינו מוצא את פתרונו ואינו מקבל מספיק משאבים, כמו למשל המאבק בתאונות הדרכים המחייב השקעות ענק בתשתית הכבישים בישראל. אפילו מיגון מספק של מקלטים בדרום אינו מבוצע מטעמי חיסכון תקציבי, אבל באותו זמן זוכות המפלגות החרדיות בכספים קואליציוניים בהיקף של 13.5 מיליארד שקלים. איך אמור להרגיש אזרח רגיל בישראל שאין הוא נהנה משום העדפות או פריבילגיות שלטוניות?
בכנסת מעלים הצעה שלימוד תורה יהפוך לערך עליון בישראל. לא כנורמה חברתית, אלא בחקיקה שתשפיע בוודאי בעתיד על הרבה החלטות ציבוריות הנגזרות ממנה כמו אפילו פטור משירות צבאי. ובנוסף לכל זאת, מתרחשות תופעות בודדות, אבל מרגיזות דיין, כמו חרדים המורידים את דגלי ישראל או חרדים המקללים חיילת.
לאמיתו של דבר, החרדים עצמם עושים שגיאת ענק. בתהליך היסטורי הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים על שום שהפער מתרחב, והמבנה הקיים לא ימשיך להחזיק מעמד הרבה זמן. מדינת ישראל נבנתה כמדינה המכה שורשיה באדמה. הגענו להישגים מופלאים ומעוררי קנאה בבניית המערכות החברתיות שלנו, פרי שאיפות חברתיות נאצלות כמו רשת המוסדות לשירותי בריאות; רשת החינוך שיש הרבה מה לתקן בה, אך יש גם הרבה מה להתפאר בה; מערכת השכלה גבוהה, מוסדות מדע לא מעטים; שכבה רחבה של אנשי עסקים מהמצליחים בעולם; וגם מערכת משפט שאיכותה ורמתה מותנות כמובן באיכות וברמת השופטים והשופטות המאיישים מערכת זו.
אבל היום אנו לא מכים שורשים באדמה. היום אנחנו מפלגים את העם וממשיכים לפלג אותו, ולא החרדים הם האחראים, אלא המפלגות הפוליטיות שאין להן קווים אדומים. מפלגות המוכנות למכור את עתיד המדינה תמורת שלטון עכשיו.
אנו כיום דומים לחברה הפוסעת על שכבת קרח באגם שקפאו מימיו. זה כבר נסדק ועלול להישבר. כולנו יכולים לשקוע; ואחת הסיבות המרכזיות היא אי־השוויון והמתח ששוררים בין הציבור החילוני לציבור החרדי. כל מי שמודאג ורוצה לצאת נגד רגשות של מרירות או שנאה כלפי הציבור החרדי צריך לרדת אל שורש הסיבות המייצרות רגשות אלה כי אין פה לאמיתו של דבר שנאת חרדים, אבל יש פה תביעה הוגנת לשוויון בנשיאה בנטל.