הדילמה של המפלגות הערביות והציבור הערבי, בין ההשתלבות במדינת ישראל עם הציבור הישראלי אל מול הזדהות עם שאיפות שונות של הפלסטינים, מתבלטת ביתר שאת על רקע בעיית האלימות העמוקה במגזר הערבי.
"חתיכת ילד כאפות": בכיר לשעבר במשטרה במתקפה חסרת תקדים על בן גביר
כאשר אני מגיע מדי שבוע לישיבות הסיעה של הסיעות המייצגות את הציבור הערבי אני רואה שבמקרים רבים אני למעשה העיתונאי היחידי שנוכח בחדר, כאשר הנוכחות העיתונאית היחידה שם היא למעשה כזו שפונה למגזר הערבי, ועל כך יש רק להצטער.
להערכתי, תת הסיקור משפיע כמובן גם על האופן בו המפלגות הערביות רואות את עצמן מול הציבור הכללי. המפלגות הללו מניחות כי הבעיות המעסיקות אותן לא יעניינו אותו, ועל אחת כמה וכמה כאשר הם אינם מיוצגים בממשלה. לכן, הם ניסו בין היתר לחבור בשבועות האחרונים למחאה בקפלן למרות ביקורת שקיימת בחברה הערבית על מערכת המשפט.
הדבר רלוונטי גם לציבור החרדי כמובן, שכן חברי הכנסת החרדים אמרו לא פעם בעבר כי מעולם הם לא קיבלו סעד בבג"ץ, וכי הם אינם רואים טעם של ממש לפנות לגוף הזה. בפועל, גם אלו וגם אלו מחפשים את השילוב, רוצים ומבינים את איכות החיים והנס שנוצר כאן לאחר 75 שנה. לא בכדי חלק מחברי הכנסת ישבו עם ראש הממשלה נתניהו והציפו את הבעיות, למרות שלעיתים הם מציגים קו לעומתי ואף כזה שפוגע ברוב הציבור בישראל.
כך למשל, בסוגייה של פעילות צה"ל הם מקווים כי יימצא פתרון שיכלול טיפול שורש בבעיותיהם. משכך, האחריות נמצאת, כמו בנושאים אחרים, על כתפיהם של שרי הממשלה. עד היום דרעי זכור ברחוב הערבי כשר פנים שטיפל בציבור הזה היטב, וכעת הדבר יכול לההפוך למבחנו של בן גביר, שכן אם הוא יצליח להחליש את גורמי הפשיעה במגזר - אפילו הוא יכול לזכות לאהדה ואף קולות, וזאת מתוך הבנה שגם כאשר יש מחלוקות ממשיכים לחיות כאן יחד.