באוקטובר 2001 נשא ראש הממשלה אריאל שרון נאום שכלל את המשפט “ישראל לא תהיה צ’כוסלובקיה”. העילה הייתה חשש גובר בישראל שארצות הברית, בראשות הנשיא ג’ורג’ וו. בוש, עלולה לרצות את העולם הערבי על חשבון אינטרסים חיוניים של ישראל. בממשל האמריקאי לא אהבו, בלשון המעטה, את ההשוואה לצ’כוסלובקיה והסכם מינכן. עכשיו אנו ניצבים בפני מערכה נוספת שחלק ממאפייניה מזכירים את תסריט העבר.
לקראת הבנות? כך מנסה ארה"ב להרגיע את המתח סביב הסכם הגרעין
באופן חשאי באו"ם ובעומאן: פרטים חדשים על שיחות ארה"ב - איראן
איננו מפקפקים בכנות עמדתו של הנשיא ביידן שארצות הברית לא תתיר לאיראן להגיע לפצצה, אך ההצהרה הזאת איננה עונה על השאלות המתבקשות, למשל לגבי בניית המתקנים הגרעיניים התת־קרקעיים החדשים ליד נתנז - ובעיקר לא על השאלה אילו אמצעים, אם בכלל, עשויה וושינגטון לנקוט אם טהרן תפר את התחייבויותיה; וכפי שדניס רוס הבקי הן במתרחש באיראן והן במנטליות בוושינגטון אמר לאחרונה: “לממשל ביידן אין תיאבון למשבר חדש במזרח התיכון”.
עם כל ההבדלים, ואף שממשל ביידן איננו מתעלם מאופיו התוקפני והטרוריסטי של השלטון באיראן, ניתן למצוא כמה קווי דמיון בין ההסדר המתבשל עם איראן לחששות שביטא בזמנו אריק שרון: בריטניה וצרפת ב־1938 אומנם הכירו באיום של גרמניה הנאצית, כפי שאמריקה מכירה היום באיום מאיראן, אך העדיפו לדחות הכרעות בנדון - גם במחיר הפגיעה האנושה בצ’כוסלובקיה, ועכשיו הפגיעה האפשרית בשחקנים האחרים במזרח התיכון.
בתחילה עוד ניסו שני הצדדים להסתיר את הפגישות ביניהם שהתקיימו בעומאן, אך כשאלה הלכו ובשלו להסכמות, פעלו דווקא להבאתן לידיעת העולם, אולי כדי לפעול מראש לנטרול ההתנגדות הצפויה. על פי דיווחים, כנראה ממקורות מוסמכים, איראן התחייבה לא להעשיר אורניום מעל ל־90%, רמה שמספיקה לייצור פצצה גרעינית, אך לא נאמר לכמה זמן (אף שגם רמה של 60% איננה רחוקה ממטרתם); איראן תשחרר אמריקאים שכלואים אצלה, תעצור התקפות של שלוחותיה על קבלנים אמריקאים בסוריה ובעיראק, תהדק את שיתוף הפעולה עם הפקחים הבינלאומיים ותימנע ממכירת טילים ואמל”ח אחרים לרוסיה.
ומה התמורה האמריקאית? הפשרת כ־20 מיליארד דולר שהוקפאו בעבר כחלק מהסנקציות ל”מטרות הומניטריות” (נא לא לגחך). איראן תוכל ללא קושי להמיר את הסכום שהופשר בכספים מקבילים מקופתה ולהמשיך לממן את פעולותיה הצבאיות והטרוריסטיות, כולל אלה של חמאס, הג’יהאד האסלאמי והחיזבאללה. גם ההגבלות על ייצוא נפט איראני יוקלו ואולי יוסרו כליל.
כדי להימנע מהצורך להגיש את ההסכם המתגבש לאישור בסנאט, הממשל יסתפק בהגדרת הסיכומים עם טהרן כ”הסכמות”, הגדרה גמישה שנוחה גם לאיראנים כשיחליטו להפר אותן. מכל הנ”ל גם מתברר מדוע השתהתה עד כה הפגישה בין ביידן ונתניהו - לא הרפורמה המשפטית, לא הישיבה בחומש ולא נושאים אחרים - אלא פשוט העדפה אמריקאית שבשלב רגיש זה של המגעים עם איראן, ראש הממשלה בעל המעמד המיוחד בחלק גדול מהקונגרס וגישה פתוחה לכלי התקשורת יהיה רחוק ככל האפשר ממרכז ההחלטות.
ישראל איננה אדישה למתרחש ואחת הבעיות מבחינה זאת היא כיצד לפצות על חוסר המעש המדיני של השנים האחרונות (הגם שהפעולות בשטח נמשכו כרגיל). האלוף (מיל.) עמוס גלעד כתב בשבוע שעבר ש”כל תשומת הלב של מקבלי ההחלטות במדינה צריכה להיות נתונה בימים אלה ליצירת מענה אסטרטגי לאיראן”. ההכרה הזאת אכן עומדת ביסוד מהלכיו של נתניהו, אך כפי שראינו בימים האחרונים, לא של כל השחקנים האחרים בפוליטיקה הישראלית.
העמדה הרשמית של ישראל היא שההסכם עם איראן לא יחייב אותה, אך מהן ההשלכות המעשיות של הדבר? בעבר מיקד נתניהו את האסטרטגיה נגד איראן בריכוז וגיוס ההתנגדות העולמית לתוכנית הגרעין וכן בפיתוח מהלכים ישראליים עצמאיים אפשריים, אך כל אחד מהצעדים שישראל תנקוט גם נשען בצורה כזאת או אחרת על תפקידה של ארצות הברית, בין שכמסייעת ובין שכשותפה פעילה - אך גם כבולמת אפשרית.
בכל אופן, עכשיו המציאות היא אחרת. תא”ל אורן סתר, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית במטכ”ל, אישר בראיון בסוף השבוע שאומנם יש לישראל תוכניות צבאיות לתקיפה באיראן, אבל ללא התייחסות קוהרנטית למקומה של ארצות הברית, הן בתחום הצבאי וההגנתי והן במדיני, לרבות ההשלכות האפשריות על יחסי ישראל עם שותפותיה הערביות הנוכחיות והפוטנציאליות, יהיה קשה לישראל לקבל החלטות פסקניות לכאן או לכאן.