מערכת החינוך בישראל כבר רגילה להתנהל תחת שיבוש מתמשך. אנו חווים שנים של שיבושים בפתיחת שנת הלימודים, והיום מאות אלפי ילדי ישראל בחינוך העל יסודי יסיימו את שנת הלימודים מבלי שיקבלו תעודות. זאת לאחר שהרבה בתי ספר ביטלו טיולים שנתיים ופעילויות חברתיות שונות. החברה הישראלית עוברת על כך לסדר היום, למרות שכמעט בכל בית יש ילד או ילדה שלומדים במערכת החינוך המשובשת. מבחינתי, אי אפשר לעבור על זה לסדר היום.

מה המסר שאנחנו מעבירים לילדים? מעבר לכך שהם רואים את כולנו ממשיכים להתנהל כאילו הכל כרגיל, העובדה שאנחנו מנרמלים את אי־מתן התעודות מעידה על כך שלא נעשה תהליך שמעריך את המאמץ המתמשך שלהם. זו זילות של חשיבות התעודה, שמבטאת תפיסה מקצועית.

לתעודה יש ממד של הערכה: איך היא ניתנת, מה מרכיביה. היא מבטאת תפיסה שלמה של יחסי מורים ותלמידים, הרבה מעבר לנייר עצמו ולציונים. כשהשנה מסתיימת בלי תעודות, זה פיחות במעמד המורים, זו ירידה במוטיבציה של הילדים וזה זלזול בכל התהליך שלשמו נועד בית הספר.

אנחנו חיים בעולם שיש בו תוצאות מצופות, והסנקציה הזו הצטרפה למכלול דברים שבוטלו במהלך השנה: טיולים, גדנ”ע, מסעות וכו’. ולא נשכח שכל זה בא לאחר שנתיים וחצי של קורונה, שבהן כל המערכות השתבשו, ואת המחיר הכבד ביותר משלמים בני ובנות הנוער.

פעם אחר פעם הדרגה עולה, ונראה שלאף אחד לא אכפת. איומי השביתה בכל 1 בספטמבר הפכו השנה לעיצומים מתמשכים שפוגעים בתהליך כולו ולא רק בפתיחת השנה. הכל נובע מכך שלא מצליחים להגיע להסכם כולל עם המורים.

רק השבוע פורסמו נתונים על כך שחסרים 4,500 מורים ומחנכים במערכת החינוך. אם לא יוסדר הכל עכשיו, איך נצליח לגייס אותם? הריטואל הקבוע שבו הכל נפתר בדקה ה־90 או בזמן פציעות שוחק את האמון של כולם במערכת, ובמיוחד של התלמידים, המורים וההורים. במקום האשמות הדדיות על כך שלא באים בידיים נקיות, כל צד צריך לראות עצמו כאילו שכל האחריות מוטלת על כתפיו, ורק כך יוכלו למצוא את שביל הזהב.

עיני כולם נשואות לשר החינוך, לשר האוצר ולארגון המורים. אם לכולם היה אכפת, הם היו טורחים להתכנס בחדר אחד ולא יוצאים עד שיצא עשן לבן. זה הכרחי, כדי שאפשר יהיה לתכנן את ההיבטים הפדגוגיים והחברתיים שנוגעים לחינוך הילדים. שילכו לבוררות. שימנו שופט בדימוס שיכריע. אני מוכנה להתגייס לכך, כמו רבים אחרים, רק שיעשו הכל על מנת למצוא פתרון, כי האדישות למצב מסוכנת יותר מכל דבר. 

הכותבת היא מנכ"לית קבוצת הרב־תחומי עמל