מכירים את זה כשקמים בבוקר מלאים אופטימיות ועם חיוך על הפנים? גם אני לא. הקרע בישראל הוא כזה, שאופטימיות תלויה באמונה בניסים. הנס שאני מייחל לו הוא שמוקדי הכוח הפיאודליים יפסיקו את ההפגנות ההרסניות שלהם, ויתחילו לשתף פעולה עם עקרונות הדמוקרטיה. זה טוב לכולם.

עוד מהימים שבהם נחום ברנע הקים עם תום שגב את השבועון השמאלני האכזרי והמרושע (הגדרה של ברנע) "כותרת ראשית", לפני למעלה מ־40 שנים, אני שומע את הביטוי "המדינה נוזלת לנו בין האצבעות" (זה היה הנימוק שנתן ברנע להקמת השבועון), אבל המדינה רק הלכה והתחזקה מאז. התחזקנו באופן שאיש, אפילו זה שקם אז בבוקר עם החיוך האופטימי ביותר, לא יכול היה לתאר לעצמו.

השאלה הפסימית עכשיו היא האם נגזר עלינו לוותר על הדמוקרטיה האמיתית ולחיות במשטר של דמי־דמוקרטיה? משטר כמו שכוחות המפגינים רוצים לכפות על ישראל? התקופה האחרונה מייאשת, אי אפשר למנות נציגים של רוב העם להביע את דעת רוב העם בוועדה למינוי שופטים. אי אפשר, כי האיומים בהרס המדינה מצד המתנגדים לרפורמה במערכת המשפט, מפחידים כל כך באלימותם, עד שנבחרי העם נאלצו לסגת אחור. נראה כאילו אי אפשר לעשות דבר מול הכוחניות והפראות של המתנגדים לרפורמה.

המון כסף מושקע במניעת הדמוקרטיה בישראל. עד היום, אני מעריך, הושקעו במלחמה נגד הממשלה הנבחרת כ־50 מיליון שקלים. יכול להיות שמישהו רואה את זה כהוצאה עסקית מותרת, כי אם מצליחים לקבל 20 מיליון יורו, 80 מיליון שקלים, עבור תיווך בעסקת צוללות, מי יודע כמה עוד כסף זורם מתחת לפני השטח, וכמה כדאי לאנשים מסוימים להגן על השיטה הישנה שבה הכספים האלה זורמים למקומות שהם תמיד זרמו אליהם.

כספים עצומים נעשו גם בעולם ההייטק, אני לא רומז כאן, חלילה, שכספים להייטק זרמו בגלל שימור הכוחות הפאודליים הישנים, בהייטק מדובר בכספי כישרון. עם זאת, בינתיים, אנשי המחאה מיד פוסלים כל הישג של ישראל. למשל, ההשקעה הענקית של אינטל בישראל. את הפראות של חסימת כבישים במדורות הם הופכים למעשי גבורה, וכשאי אפשר עוד לתרץ הם מוצאים תירוצים. למשל, אחרי פשע השנאה של אישה כלפי חרדי באוטובוס, הם מסבירים שזה מעשה של מתמודדת נפש. הבעיה איננה היא.

ה"אני מתמודדת", כהגדרתה את עצמה, פשוט ביטאה את מה שההסתה נגד החרדים לימדה אותה. מבחינה זו, התגובה שלה נורמלית לחלוטין. מצד שני, אם ההסבר למעשה שלה הוא שהיא "מתמודדת", הרי כל משתתפי ההפגנות הם "מתמודדים", או במצב נפשי של "מתמודדים" כשהם צורחים במגפונים ובכל כוח גרונם. במו אוזני שמעתי אחת מהמפגינות מספרת שהיא נבהלה מהאלימות שפרצה ממנה בעת חסימת כביש, והחליטה להפסיק ללכת למקומות כאלה, שמוציאים ממנה מה שיש בתוכה, והיא לא ידעה.

חלק מהכסף של המחאה מושקע בהסתה נגד ישראל בחו"ל, ומעל הכל – בארצות הברית. ביידן לא מזמין את נתניהו. הסיבות לכך לא מובנות ולא מוצדקות. אחד הדברים הבעייתיים בכך שביידן לא מזמין את נתניהו לבית הלבן הוא שבארצות הברית לא שומעים קול מהתקשורת הישראלית שמביע אי־נחת מהיחס המשפיל הזה. במקום זה שומעים בארצות הברית שאגות שמחה וצהלה בתקשורת בישראל כאשר ביידן לא מזמין את ביבי. תקשורת כזו יכולה לבלבל את האמריקאים ולגרום להם לחשוב שדעת הקהל בישראל לא מתקוממת נגד היחס של הנשיא האמריקאי לראש ממשלת ישראל. זו כמובן תגובה כוזבת.

יש בישראל קול שצריך להישמע עד לארצות הברית, והוא הקול שמעביר לארצות הברית את אי־הנחת בקרב הישראלים מההתנהגות הזו של ארצות הברית כלפי ישראל. התנהגות שאין לה סיבה. בטח לא הרפורמה המשפטית שבסך הכל תקרב את ישראל טיפה לעבר דמוקרטיה כפי שהיא בארצות הברית

. דמוקרטיה שבה לנציגי העם הנבחרים יש יכולת להשפיע על בחירת שופטים. איש בישראל לא מציע החלשה נוסח אמריקה של כוח השופטים על ידי שיטת המשפט האמריקאית שבה לצד השופט יש חבר מושבעים מתוך העם. לא הגענו לדמוקרטיה עד כדי כך. נסכם, ביידן. הנה הקול של רבים מאוד בישראל: יש אי־נחת מכך שאתה לא מזמין את ראש ממשלת ישראל הנבחר לבית הלבן.