הפיגוע אתמול ורצחיתם של ארבעה ישראלים חפים מכל פשע הוא טרגדיה אישית ודימום לאומי. כל ישראלי שמחובר לעמו וארצו חש כאב אישי כששמע על הפיגוע. הדם עולה לראש. הכעס ניבט מהעיניים. תחושת חוסר האונים מלווה אותנו בשעות שלאחר פיגועים שכאלה. ואז, במקום שתיקה רועמת ובמקום דממה צועקת אנחנו מקבלים את הריטואל הקבוע והמבזה של שורת פוליטיקאים, מימין ומשמאל, שמתעקשים להסביר שבידם הפתרון המושלם. לצערי גם אתמול נחשפנו למחזה המביש הזה. חלק מהדוברים הם חברים אישיים שלי, אנשים מצוינים, ציונים דגולים, אנשי אמת. אבל הם טעו.
ההבדל בין טייס אוטומטי לטייס אמיתי איננו בשגרה. כשהמציאות רגילה ונינוחה הטייס האוטומטי עושה עבודה לא פחות טוב מטייס בשר ודם. אבל כשהעניינים מתחילים להסתבך, וכשמזג האוויר סוער, וכשצריך לנחות בתנאים קשים, אז פתאום מכבים את הטייס האוטומטי והטייס בשר ודם 'הרגיל' נכנס לפעולה. ההבדל בין מנהיג לפוליטיקאי רגיל הוא כמו ההבדל בין טייס אוטומטי לטייס בשר ודם. המציאות הביטחונית שלנו היא מציאות מורכבת מאוד. מעטים הם העמים ומעטות הן המדינות שצריכות להתמודד עם מציאות ביטחונית כל-כך סבוכה. אויבים על הגדרות, פשוטו כמשמעו, בדרום, בצפון ובתוכנו. טרוריסטים שמעולם לא הפסיקו לתכנן פיגועים נגד אזרחים שלווים. סכומי כסף דמיוניים שכל מטרתם לדחוף ולהאיץ בארגוני הטרור להוציא עוד ועוד פיגועים. אל מול הטירוף הזה ניצב 'קיר ברזל' ענק, חזק וגדול בדמות צבא ההגנה לישראל וכל יתר זרועות ומערכות הביטחון שלנו – משטרה, מג"ב, שב"כ, מוסד.
לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שאי אפשר להסתפק בתגובה מקומית נקודתית לפיגוע קשה כפי שחווינו אתמול. תפיסת החולייה או חיסולה איננה סוף פסוק לתגובה נכונה וראויה. תפיסת המחבלים או חיסולם היא רק הפרומו של ההתחלה של ההתחלה. ובנקודה הזו של תגובה ציונית הולמת, וזה נאמר בלי גרם של ציניות, מתבדל המנהיג מהפוליטיקאי. כי כולנו מבינים שהאופק של פוליטיקאי הוא קצה אפו או מקסימום מהדרות החדשות בשעה שמונה בערב. כמה משפטים נחרצים. זריקת כמה דפ"אות (דרכי פעולה) לחלל האוויר, כמה פוזות 'נכונות' ויאללה הביתה. עד, חלילה, הפעם הבאה. הפוליטיקאי עשה את שלו. הוא סימן עוד ווי בהקשר של הבולטות התקשורתית שלו. הוא התלהם חזק מספיק כדי להציג עצמו כאיש לאומי אמיתי. והוא הציג דרכי פעולה וכך נתפס כמומחה. רק כוכבית קטנה נותרה מרחפת בחלל האוויר – בדרך כלל ההתלהמות הרגעית היא שכפול של התלהמות מהעבר ותחזית להתלהמות עתידית לפעם הבאה. אין התייחסות למציאות המורכבות, יש התעלמות מוחלטת ממה באמת ניתן לעשות ומה לא. ויש זלזול טוטאלי בשחקנים הנוספים, שבין אם נאהב את זה ובין אם לאו, משפיעים על 'המשחק'.
הדוגמא הטובה והטרייה ביותר ניתנה כאשר שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', איש חכם ופוליטיקאי מוכשר, הכריז מיד לאחר רצח האחים יגל בחווארה שצריך למחוק את הכפר חווארה מעל פני האדמה. כולנו זוכרים איך תוך שעות בודדות האמירה הזו תורגמה לאנגלית ולדיפלומטית. כולנו זוכרים איך התגובה המדינית מיהרה לבוא בביקורת קשה ואף בביטול פגישות עם סמוטריץ', וכולנו זוכרים איך סמוטריץ' עצמו חזר בו והתנצל על אמירתו הלא מוצלחת הזאת. הכי קל לראות את בן-גביר מגיע לזירת הפיגוע ולשמוע את העצות שלו על הריסת בניינים, על כיבוש כפרים ועוד ועוד ועוד. פתרון של שליפות איננו פתרון, תתפלאו הוא אפילו לא אקמול ואפילו לא מרגיע את הרוחות. מדובר בסתם עוד קיסם למדורה שנועד לתת תחושה שאתה רלוונטי.
מנהיג חייב להיות שקול. בעל משנה מדינית-ביטחונית-כלכלית סדורה. בעל הבנה של תהליכים. בעל ידיעה מה ניתן לעשות ומה לא. בעל היכרות של ועם הקהילה הבינלאומית כדי לדעת איך לרתום אותם לטובתנו ואיך לגרום להם לא לפעול נגדנו. בעל עצבי ברזל ועוד סדרה של תכונות אישיותית שתורמות לקבלת החלטה טובה, אחראית ונכונה. דווקא כאיש ימין שמאמין לגמרי בזכותנו על ארצנו ומולדתנו. שיודע שהצדק איתנו, טענתי וחזרתי וטענתי שאין פתרון מוחלט בעתיד הנראה לעין לסכסוך הישראלי-פלשתיני. ולמרות זאת חשוב לחזור ולהציג את המהלכים המתאימים שניתן לעשות במציאות המורכבת הזו, מהלכים שישפרו לעין ערוך את מצבנו ויפגעו באויבינו. ולא, לא מדובר בפתרון קסם מוחלט וחד משמעי.
כאמור, עמדת המוצא היא פשוטה ואכזרית – אין פתרון. ולכן במקום לשקר לעצמנו כדי שנרגיש טוב, כדאי לחזור לקרקע המציאות. המקסימום שניתן להשיג בתנאים הנוכחיים הוא ניהול משבר. אל יהי הדבר קל בעיניכם. ניהול משבר אין הכוונה ויתור מראש לטרור, ממש לא. ניהול משבר אומר שהיעדים שאליהם אנחנו חותרים הם יעדים ריאליים של רגיעה מקסימלית בתנאים הטובים ביותר עבורנו, ופגיעה קשה בארגוני הטרור באשר הם. הטלת סנקציות אישיות על בכירים ברשות הפלשתינית ששותפים להוצאת פיגועי טרור, פגיעה כלכלית קשה בשותפים בטרור. הריסת בתים מאסיבית של מחבלים, גירוש מחבלים ובני משפחותיהם ועוד.
כפי שניתן לראות, לא המצאתי את הגלגל, הכל מוכר וידוע, בהבדל אחד; המטרה היא אחרת – לא פתרון מדומיין ולא ישים, אלא הרתעה, הרתעה ושוב הרתעה. על האויב להבין, מראש הרשות דרך ראשי ארגוני הטרור ועד התושב הפלשתיני הקטן, שמדינת ישראל תגבה מחיר קשה, רציף וכבד על כל ניסיון פיגוע (לא רק על פיגועים שיצאו לפועל). מחיר שיגרום ללחץ פנימי בתוך הרחוב הפלשתיני בין 'המתונים' לקיצונים. אין זה מענייננו להחליט עבורם. זה לחלוטין במגרש שלהם, כל שאנחנו רוצים לעשות זה שהם יבינו שיש מחיר לכל החלטה שיקבלו. יהיה שקט יהיה להם רגוע יותר, יהיה רועש הם יסבלו.
במקביל, מנהיג פועל גם במגרש המדיני. לוחצים על כל כפתור שיכול לקדם את האינטרסים שלנו. דיון במועצת הביטחון באו"ם וגינוי הפלשתינים, הגשת תביעות בבית המשפט הבינלאומי בהאג נגד בכירי הרשות על פשעי מלחמה, קיזוז כספים וכל דבר שיכול לשחק לטובתנו. או כפי שראש הממשלה נתניהו רמז אתמול; "כל האופציות פתוחות". יהיו שיגידו שזה לא מספיק. אחרים יגידו שזה לא פתרון, ובתגובה נאמר שאכן זה לא מספיק וזה בהחלט לא פתרון אבל, במציאות הנוכחית האויב של הטוב הוא הטוב ביותר. מדיניות זו עליה דיברתי כבר הוכיחה את עצמה בעבר. בעשור הקודם זכינו לשנים שקטות יותר ובטוחות הרבה יותר. גם אז היו פיגועים וקורבנות, אבל הצלחנו להוריד את מספר הפיגועים ומספר הנפגעים לרמות נמוכות מאוד. כי בסופו של דבר תפקידו של מנהיג הוא לבחור את הדרך הטובה ביותר גם אם היא לא האופטימלית. עייפנו מפוליטיקאים, הגיע זמן למנהיגים.
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר.