פעם חשבתי אחרת. ראיתי חשיבות בקיומה של לשכת עורכי הדין. הייתי חבר במוסדותיה הרשמיים. היו גם אז, לא אחת, כאלה שהתנגדו לקיומה, מטעמים כאלה ואחרים, אולם הרוב המכריע בציבור ראה את החשיבות שבקיומה. הוויכוחים במוסדותיה היו תמיד לגופם של דברים. אני עוד זוכר את ההכרעה ההיסטורית שנפלה בוועד המרכזי שלה, שבו הייתי חבר באותה העת, שפתחה את השורות – והתירה ללמוד משפטים גם במכללות. באוניברסיטאות רגזו על כך שנשללה מהם הבלעדיות, אבל זה היה טוב. בוטלו זכויות היתר של קומץ פרופסורים לטובת פלורליזם מבורך. עשרות אלפי צעירים מהפריפריה זכו בתעודה הנכספת.
אינני יודע אם החלטה דומה הייתה יכולה להתקבל היום. צפיתי בתורים הארוכים של אלה שהמתינו לתורם להצביע ואני בטוח שרבים מאוד מהם לא היו מגיעים לאן שהם הגיעו אלמלא ההחלטה לפתוח את השערים גם בפני אלה שידם של הוריהם לא הייתה משגת כדי לשולחם ללמוד בחו”ל.
אני חוזר לכל זה כעת משום שנדמה לי שתפקידו ההיסטורי של הגוף הזה הסתיים. הפוליטיזציה שהוא עבר בשנים האחרונות פוסלת אותו, לטעמי, מלשמש גורם מכריע בוועדה לבחירת שופטים. אלה שכיהנו בראשו בשנים האחרונות, לרבות זה שנבחר מחדש זה עתה, סללו את דרכו, בעיניי, אל מחוץ לקונצנזוס הציבורי. אין עוד הצדקה לכך שלכמה אלפי עורכי דין יהיה משקל זהה לזה שיש ל־120 חברי כנסת.
מכאן, שהגיעה השעה לשינויים. ההרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים איננו מתאים עוד למדינה רבת אוכלוסין שבה הגיוון הוא רב. התקופות שבהן השופטים מינו את חבריהם צריכות לחלוף מן העולם. שלטון הקומץ לא ראוי שיתקיים עוד. יש, כמובן, כאלה שלא יאהבו את השינויים שצריכים להתקיים, אבל הם ייאלצו ללמוד לחיות עם זה. הפלורליזם ישלוט בכיפה. הגילדה תפורק – והרכבו של בית המשפט העליון ישקף את החברה כולה.
וכדי שזה יקרה, צריך להרחיק, בראש ובראשונה, את נציגיה של לשכת עורכי הדין. הטיעון שהם אלה שמכירים את המועמדים, שכן הם הלקוחות המיידיים של מערכת המשפט, הוא מופרך. הציבור כולו, הוא זה שבא בשעריו של בית המשפט. שימוע פומבי למועמדים הוא זה שיבטיח גם איכות וגם גיוון - לא עוד קומבינות שנעשות מאחורי דלתות נעולות.
מה שהיה בשנותיה הראשונות של המדינה לא יכול להתקיים עוד. חוסמי הכבישים סבורים שהם נאבקים למען הדמוקרטיה – ולא היא. הם בסך הכל עושי דברה של חונטה שהגיעה, לתפיסתי, שעתה. צריך רק לבחון את רשימת התורמים, גם בבחירות ללשכת עורכי הדין, כדי להבין שאין שום דבר תמים במחאות השבועיות. יש שם גם אנשים טובים, אולם ככל שאני מקשיב להם, לא שמעתי אפילו טיעון אחד של ממש, הגיוני, סדור, נגד הרפורמה שכה נדרשת. לא ראיתי להזכיר את אלה שדוחפים לאנרכיה, אבל אני בטוח שכל מי שיאזין להם ישמע את החשש שלהם מפני השינויים שיאיינו את זכויות היתר שלהם.