אתחיל בגילוי נאות – אני נגד סרבנות בכל צורה או דרך. נקודה. אינני מבין סרבנים. בעיני סרבנות היא פגיעה אנושה בריקמה העדינה והבסיסית ביותר של החברה הישראלית ושל צה"ל. אני מחנך את ילדיי בהתאם. אצלנו בבית המילה סרבנות לא נשמעת ולא נלחשת ולמעשה כלל לא קיימת.
וכעת נחזור לקיץ 2005, בדיוק לפני 18 שנים. באותם חודשי קיץ לוהטים החברה הישראלית חוותה את טראומת תוכנית ההתנתקות. השאלה הפופולארית ביותר באותם שבועות וחודשים הייתה קצרה ופשוטה: אתה בעד או נגד סרבנות? הציבור הישראלי התחלק לשני מחנות, המחנה האחראי, זה שסירב וגינה סרבנות בכל תוקף, והמחנה הקטן המוקע שתמך או הבין והכיל סרבנות וסרבנים. עם סיום מימוש תוכנית ההתנתקות, עשרות אלפי מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) דתיים נשאלו לאורך השנים מאז בצווי הגיוס שלהם, בזימונים שקיבלו, בגיבושים שעברו ובפסיכולוגים שראיינו אותם, כיצד ינהגו אם יצטרכו לעמוד בפני דילמה של פינוי יישובים, האם יסרבו או לא יסרבו פקודה? חשוב לציין שבאותו קיץ קשה לא הייתה התארגנות קבוצתית שפעלה ותמכה בסרבנות. אותם סרבנים בודדים, והם היו בודדים מאוד, פעלו על דעת עצמם.
קיץ 2023 החברה הישראלית נמצאת שוב בצומת דרכים רגיש. הציבור נחלק לתומכי הרפורמה ולמתנגדיה. בחודשים האחרונים, מתנגדי הרפורמה חצו כמעט כל קו אדום שאנחנו מכירים. קריאות למרי אזרחי. חסימות כבישים. שריפות צווי גיוס, קריאות להוצאת כספים מהארץ, הדלקת מדורות על כביש איילון, קריאה לירידה מהארץ והיהלום שבכתר איומים מפורשים לסרבנות המונית לשרת שירות מילואים. רמטכ"לים, קצינים בכירים, עיתונאים, פוליטיקאים כולם מאיימים בגאווה לא מוסתרת על ממשלה לגיטימית שאם זו תחוקק חוקים שלא מוצאים חן בעיניהם הם יסרבו, יקראו לסירוב ויתמכו בסרבנים.
כשמטיחים בהם שסרבנות היא פגיעה ישירה בצה"ל ובביטחון המדינה הם מגלגלים עיניים לשמיים ומסבירים כי לא מדובר בסרבנות אלא באי התנדבות. הם המציאו לעצמם תירוץ קלוש ונטול אינטליגנציה וכך מרגישים פטריוטים גדולים וציונים דגולים. ובכן, כדאי להעמיד דברים על דיוקם. אם נגרד את כל שכבות ההטעיות והשקרים נגלה כי אדם שמסיבות פוליטיות מסרב להתייצב לשרת ביחידתו הצבאית כפי שנהג לעשות מימים ימימה הוא סרבן. גם אם מבחינה חוקית הוא מתנדב וגם אם לא ניתן לשפוט אותו על סרבנות, בפועל, מבחינת הצבא, הוא סרבן על כל המשתמע מכך מבחינה ערכית-מוסרית-ציונית-ביטחונית.
כל הלוליינות המילולית. כל ההסברים המפותלים. לא באמת מחזיקים מים. סרבנות היא סרבנות היא סרבנות. לצערי הרב, בגל הראשון של איומי הסרבנות הרמטכ"ל ושר הביטחון נקטו גישה מקילה, יש יאמרו מחבקת. במקום להתייצב בפני הציבור הרחב ולמתוח קו אדום ברור ולהכריז שלא יאפשרו לאף אחד, מימין ומשמאל, לחצות אותו, הם נאלמו דום. עברו שבועות ארוכים עד שהרמטכ"ל הואיל בטובו להתייחס לתופעה מסוכנת זו ב'איגרת רמטכ"ל', וגם שם הוא המשיך בקו הפייסני שלו. וכך, כל אותם אירגונים קיקיוניים שאבו עידוד והבינו שדינו של סרבן בשנת 2023 יהיה שונה מדינו של סרבן משנת 2005. מי שחשב שגישה זו תגרום לסרבנים הפוטנציאליים להימנע מהשמעת איומם טעה טעות מרה ומביכה.
והנה אנו כעת, ערב תחילת החקיקה המינורית של שברי חוקים הקשורים לרפורמה המשפטית ושוב איום הסרבנות צף ועלה בשיח הציבורי עם אותם איומים בוטים ואותן קריאות לסרבנות. והצבא, על כל שדרת הפיקוד הבכיר שלו, עדיין לא גיבש מדיניות סדורה, ברורה ומרתיעה. בהודעה שיצאה אתמול נאמר שהצבא לא יתייחס לעצומות שקוראות לסרבנות או תומכות בסרבנות. הוא גם לא יתייחס למי שמאיים לסרב ומעודד סרבנות, הצבא ינקוט אמצעים רק למי שבפועל יסרב. פעם נוספת הצבא מגלה רפיסות בכל הקשור לסרבנות וסרבנים. מי לנו ארגון כמו הצבא שמכיר, יודע ומעריך את המושג 'הרתעה'. חלק לא מבוטל מהביטחון הלאומי שלנו מתבסס על אותה מילת קסם 'הרתעה'. אבל כאן, בנושא רגיש, ערכי וחשוב מאין כמוהו, כמו היחס לסרבנות ולסרבנים פתאום אין הרתעה ואין עמידה על המשמר.
זאת ועוד, הצבא חייב להחליט סוף סוף מה מדיניותו כלפי סרבנים, וכלפי אלה שמעודדים סרבנות. זה לא סוד שמבחינת הרמטכ"ל הרצי הלוי המטרה הייתה ועודנה לנסות ולעבור את הגל הזה בלי לטלטל את המערכת יתר על המידה. הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להציב קו אדום ברור וחד משמעי נגד סרבנות ונגד הסרבנים. הרציונל של הלוי בהמשך אימוץ מדיניות 'ההכלה' הלא רשמית נועד מבחינתו למנוע נקיטת מהלכים דרסטיים נגד אותם סרבנים ומנהיגיהם מתוך תקווה שביום פקודה הם לא יסרבו. אשרי המאמין. הבעיה היחידה עם גישה זו שהיא נכשלה.
העובדה ששיח הסרבנות עדיין חי, בועט ומתחזק בקרב אותם ארגוני שמאל קשורה לעובדה שהסרבנים הפוטנציאלים והאירגונים הקיקיוניים שקוראים לסרבנות פירשו את גישתו של הלוי כ'ידידותית'. נדמה להם שהסרבנים לא ישלמו מחיר אישי על 'ההקרבה האידיאולוגית' שהם מפגינים. ובכן, הגיע הזמן לעשות לזה סוף. הגענו לנקודה שבה יש לומר בקול רם, צלול וברור שכל מי שמסרב לשרת במילואים חייב להיות מודח. לא מעניין אם סיבת הסרבנות היא מימין או משמאל. סרבת - הודחת לצמיתות. אל מול הטענה של מעודדי הסרבנות כאילו מדובר באלפים רבים של סרבנים פוטנציאליים, אני מציע להעמיד אותם למבחן.
אם אכן הטיפול בסרבנים יהיה לחומרה, בלי הכלה וללא הבנה אזי כל סרבן יצטרך לעמוד מול עצמו ומול המערכת הצבאית. הוא יוזמן לשיחה עם מפקדו וישאל שאלה אחת: האם אתה מסרב לשרת במילואים כן או לא? אם התשובה היא כן, ניתן ללחוץ את ידו להודות לו על שירותו ולשחררו לאלתר משירות מילואים לצמיתות. כי כל סרבן חייב להבין שיש מחיר להחלטותיו. האם זה יגרום לסרבנים מתנדנדים להימנע מלסרב? אני מעריך שכן. האם זה יעצור את תופעת הסרבנות? לא. האם זה יצמצם אותה? בוודאי ובוודאי.
ומילה אחרונה למתחכמים. חלק מהסרבנים מסבירים שביחידות מיוחדות הגעה למילואים היא על בסיס התנדבות ולא על בסיס חוק, ולכן, מבחינתם לא מדובר בסרבנות אלא רק בהפסקת התנדבות. התגובה כלפי טענה דמגוגית זו חייבת להיות חדה וברורה לא פחות. אסור לצבא לרדת לפלפולים המשפטיים חסרי התועלת והתוחלת הללו. על הצבא להודיע לאותם 'מתנדבים' שהמדיניות היא ברורה: סרבת להתנדב, זאת זכותך, וזכותו של הצבא להחליט לסיים עם ההתנדבות שלך לצמיתות. הגיע הזמן שצה"ל יחזור למדיניות ההרתעה.
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר.