בעיצומם של ימים אלה פועלים במחוזותינו מאות עמותות וארגונים שעיסוקיהם הם במעשי חסד ובהנחלת מורשת אבות ומסורות תרבות. כמעט כל הארגונים הוולונטריים כיום נתונים במצוקה כספית חריפה. חלקם כבר הוכרעו תחת הנטל הכספי והתפרקו. חלקם מגששים באפלה, ומתפללים לנסים ונפלאות. במקביל, לאחרונה דווחנו על כך שהבנקים הרוויחו ברבעון הראשון של השנה שישה מיליארד שקלים מהציבור.
ואנו שואלים: היכן הערבות ההדדית? היכן החמלה של עם ישראל כלפי העוסקים בצורכי ציבור באמונה? והרי, רוב העמותות ככולן, עושות עבודתן בהתנדבות מלאה.
בארצות המזרח נהגו התורמים להעניק סיוע בצנעה, כאשר מקבל הסיוע לא ידע מי זה שהיטיב עמו. קראו לזה מתן בסתר. כלומר עזרה לשם שמיים גרידא. העזרה לחוליות החלשות בחברה אינה נובעת מזכותן לקבל, אלא מחובתו של הנותן לקיים את הצו לחמול על החלשים יותר בינינו. על פי התורה, החברה כולה (וגם ההנהגה שלה) חייבות לחמול על הגר, היתום והאלמנה, כדי לקיים חברה צודקת.
חכמינו שמרו על כבודו של האדם, ואמרו "חביב אדם שנברא בצלם" (מסכת אבות ג, י"ג): כבוד האדם נובע מכבודו של האל, ולכן יש לו חביבות מיוחדת. כך גם כל העמותות הפועלות למען חסד ונתינה ראויות לחביבות ולסיוע להמשך הנתינה שלהן והקיום הוולונטרי שלהן.
ערבות הדדית משמעותה שהחזקים בחברה צריכים לעשות חסד כדי לקיים את השותפות החברתית בינינו. לאן נעלמה לה החמלה? אותו רגש שהכרנו במשך שנות דור, והוא הדבק המחבר בין כולנו: תחושת האחווה, האכפתיות, הרצון לתרום לחלשים בחברה כדי לרומם אותם?
אנו קוראים להנהגה וגם לבעלי ההון והמוסדות הכלכליים החזקים לשמור על השותפות והאחווה בינינו: אנשים אחים אנחנו.
על עשיית החסד לנבוע מתוך תחושות של אחווה ואכפתיות, אך עליה לשאוף לרומם את האדם מחולשתו ולמצוא דרכים שיפסיק להיות נזקק. במקום מטרה פשוטה של קיום יומיומי, על החסד לשים לעצמו למטרה לאפשר לאנשים מוחלשים להשתלב בחברה.
בן שטרית הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו; חקק הוא משורר ישראלי