בסוף השבוע הנוכחי, ימלאו 26 שבועות בדיוק למחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט. 26 שבועות בהם יצאו לא מעט אנשים לרחובות, אחזו בדגל ישראל, וגרמו לכל השאר להבין שמשהו פה לא כשורה. אגב, זה נשמע קצת, אבל בחיים האמיתיים שבמנותק מהרפורמה, זה אומר שחלפה חצי שנה ועוד מספר שבועות. באופן די מצער, נדמה שההפגנות הללו הפכו כמעט לא מורגשות עבור אלו שעליהם להרגיש את העם הלכה למעשה, מה שממצב את כל הסיפור כסוג של חידה שפשוט צריך לתת לה לכלות את עצמה לדעת, עד שתכבה. זו טעות איומה.
אם נניח את הרוח החיה מאחורי המחאה על גבי ציר זמן, בתחילת הדרך היה ברור לכל אדם שישנם חוקים שאסור להעביר כל כך מהר, בטח לא כשמדובר ברפורמה מסועפת שעלולה לפגוע בנו בעתיד. ואז, בזמן הכי לא מתאים, הצליחו קבוצות קטנות ככל שיהיו למשוך את האש אליהן. היו אלה מניפי דגלי האש"ף, שגרמו לצד השני לחשוב שכולם בכלל לא רוצים מדינה עצמאית ומתוקנת. בהמשך – הריבים עם השוטרים, הסוסים והמכת"זיות שהובילו לסגירת טלוויזיות כללית מרוב ייאוש. והסנונית החדשה, שהופיעה במכשירי הטלפון שלנו בשעות הצהריים: מישהו שאינו שלם, בלשון המעטה, עם התנהלותו של ראש הממשלה, הניח מכתב איום על קבר אחיו יוני ז"ל שנפל במבצע אנטבה, בו נכתב "השעון מתקתק אחורה" ועוד שלל התבטאויות מזעזעות.
מיותר לציין שאסור בתכלית האיסור לכתוב או להגיד דברים כאלו, לא לראש ממשלה ולא לשכן שלנו ברחוב הסמוך. מדובר במעשה מכוער ומסוכן, וזה איום לכל דבר. ולמרות שזה לא מורגש בשלב הראשון, ההתרחשויות הנ"ל, ממש כמו זו, משפיעות על התמורות במשפט וההפגנות נגדה באופן הרה גורל. ומדוע? כי הן צובעות את כל המוחים בצבע כזה, קיצוני, רווי שנאה. כאילו כל מי שמפציר בממשלה להאט את צעדיה נראה כך, גס, וולגרי, מתעלם מתוצאות הבחירות, בעודו לא בוחל באמצעים וכותב ברטוריקה מחרידה.
והדלק הזה לא נעלם או מתאדה בחטף. זה בדיוק מה שצריכים חברי הקואליציה ותומכיה כדי לחזור לכינויי האנרכיסטים למיניהם, שידרכו שוב ושוב על מה שנותר מהביחד שלנו כמו על בדל נשכח בצד הדרך. ומנגד, הגל הנוכחי יתקבל בתגובת חברי האופוזיציה (שגינו את המכתב), בהצהרות שיצדיקו שוב את פיצוץ השיחות בבית הנשיא. מה שהטיבו לומר ב"זאת שמעל לכל המצופה" של הגשש החיוור ואחר כך של דני סנדרסון: אם ביחד אז רק לחוד. כלומר, אין מה לבנות על פשרה.
אני לא יודעת מי נרדם בשמירה, אבל אקטים קיצוניים, לכל כיוון, פועלים רק לטובת הצד השני. כי כשבצד השני הזה יש טיפוסים לא הגיוניים ואלימים, בכלל לא צריך לדבר איתם וגם אין מי שיבין. בצורה כזאת, גם חברי הליכוד שציינתי בעבר כמועמדים פוטנציאליים לחבירה לאופוזיציה ולהקמת הליכוד אחרת, לא יעזו להצטרף לקבוצה שבה נמנה מישהו שאיים על נתניהו. וכאילו זה לא מספיק, גם ההקלה המשמעותית בתיק 4000 בדבר קושי הפרקליטות להוכיח את סעיף השוחד, תעניק הכשר שיווקי נוסף לסאגה שנכנסנו אליה לפני חצי שנה.
אינני אשת בשורה. ברור שזה לא יסתיים כאן. ההפגנות עתידות להימשך, בשני אפילו נתב"ג ייחסם, ומן הקצה השני של הסקאלה – ב־10 ביולי תעלה לקריאה ראשונה ההצעה לצמצום עילת הסבירות, ותשעה ימים מאוחר יותר לקריאה שנייה ושלישית. סביר? לא בטוח, ההסתברות שזה יקרה ביום הנקוב? לא רעה. מה שכן אפשר לדעת בוודאות: הצטברות אירועים שנויים במחלוקת ומספקי פושים למיניהם על ידי הדורשים במערכת משפט עצמאית, יכולה להזיק גם לאלה שפשוט יוצאים מהבית עם דגל ומייחלים למשהו מאוזן יותר. ובמציאות כמו שלנו, בה כל דבר מזיז את המטוטלת בקצב שיא, הנזק עלול להיות בלתי הפיך.