תשומת הלב אל הרפורמה המשפטית מוסבת כיום לדיוני ועדת החוקה בעניין עילת הסבירות. נושא זה הוא אולי אחד מהחשובים ביותר בתחום היחסים שבין הרשויות המבצעות של המדינה, שהן הממשלה, ראש הממשלה, או אחד מהשרים, ובין מערכת בתי המשפט; ולאמיתו של דבר, מול הציבור כולו.
מהי עילת הסבירות ומהן ההשלכות של צמצומה?
הרפורמה המשפטית חוזרת: זהו התאריך בו תחודש החקיקה
הצעת החוק המובאת לדיון בוועדת החוקה אמורה לתקן את סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה ולקבוע כי "על אף האמור בחוק יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון, לא ידון ולא ייתן צו נגד הממשלה, ראש הממשלה, שר משריה או נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, בעניין סבירות החלטתם".
הווה אומר שהחלטות של דרג אקזקוטיבי, ברמת ניהול המדינה, לא יכולות לעמוד יותר למבחן באשר לשאלת סבירותן. וננסח זאת אולי יותר בפשטות: החלטות של שרים העלולות לפגוע קשה באינטרס הציבורי - יהפכו להיות החלטות מוחלטות שאין עליהן ביקורת. זוהי תוצאה מסוכנת מאוד, והיא במיוחד מסוכנת בשיטה הפוליטית הנוהגת בישראל.
מקובל על כולם, וזה גם נאמר בשורה של פסיקות וחוות דעת של מומחים בתחום המשפט, שבית המשפט אינו יכול להחליף את שיקול הדעת של נושא המשרה הציבורית. בית המשפט הוקם כדי לקבל החלטות על פי הדין הנוהג בישראל; לשמור על הזכויות האזרחיות והיחסים המשפטיים שבין אדם לחברו, וכן לעסוק כמובן גם בתחום הפלילי ובתחום המנהל הציבורי, כשהדבר נוגע להתנהלות של רשויות ציבוריות כאלה או אחרות.
בתוקף הצעת החוק האמורה, בית משפט לא יוכל לבחון יותר תקפות החלטה של שר על פי השאלה אם החלטתו של השר יכולה לגרום נזק לציבור או לא לגרום נזק לציבור. הרי כל כולו של מבחן הסבירות נועד להגן על הציבור מפני החלטות העלולות לפגוע בו שלא על פי הקריטריונים המקובלים בחברה תרבותית, ולא על פי הנורמות הציבוריות המקובלות בישראל.
ביקורת בית המשפט על סבירות החלטות של שרים או של הממשלה היא לאמיתו של דבר מכשיר הגנה של הציבור מפני התנהלות שיש בה סממן של עריצות; הווה אומר, החלטה שעלולה לקדם אינטרס אישי של שר ושכל עניינה הוא קידום אינטרס של שר, אף שברור שהיא מייצרת נורמות פסולות, שלא רק יגרמו נזק ישיר, אלא גם נזק נורמטיבי רחב יותר.
נכון לחלק החלטות של ממשלה לכמה קטגוריות, כמו למשל החלטה הנוגעת למדיניות בשאלות חוץ, החלטות בתחום ניהול הכלכלה, החלטות הנוגעות למינויים אישיים או החלטות של שרים יחידים בתחומי סמכותם הסטטוטורית. יש להבדיל בין החלטות אלה ככל שהדבר נוגע לשימוש במבחן הסבירות.
ולמה זה מאוד מסוכן בשיטה הפוליטית הנוהגת בישראל לבטל את הגנת אי־הסבירות? על שום שכולנו יודעים כיצד מתנהלת המערכת הפוליטית. את הקריירה של שר מכהן או שרה מכהנת לא קובע הציבור הרחב. קובעים חברי המפלגה של אותו שר. שר יכול לעשות פעולות שהן לא בדיוק באינטרס של כלל הציבור, אבל הן מוצאות חן בעיני חברי מפלגתו מחמת קיומם של סנטימנטים כאלה או אחרים. שר השואף להמשיך ולקדם את הקריירה הפוליטית שלו יעדיף בדרך כלל למצוא חן בעיני מפלגתו מאשר לזכות להערכה כללית על פועלו.
בעיה נוספת קשורה גם למינויים הנוגעים לקידום שלמותה של הקואליציה. שלמות הקואליציה משמעותה כוח שלטוני. פוליטיקאים שואפים יותר מכל להשגת כוח שלטוני. בהרבה מקרים הם יוותרו על ערכים מוסריים או נורמות ערכיות על מנת לשמור על כוחם השלטוני. אלא שבישראל, מחמת המבנה הקואליציוני שלנו, הסטיות המייצרות נורמות פסולות קבילות יותר.
מעט מאוד משקל מעניקות המפלגות להחלטות שפוגעות בעולם הערכים הציבורי שלנו, ושטמון בהן גם חינוך פסול לדור העתיד. כך למשל, שר יוכל למנות חבר מפלגה הקרוב אליו והמביא לו קולות במפלגה לתפקיד חשוב בשירות המדינה גם כאשר לאותו חבר אין את הכישורים למלא תפקיד זה. או שקואליציה תחתור למנות שר שעבר עבירה פלילית חמורה, אם זה מה שנחוץ כדי לשמור על שלמות הקואליציה. או ששר לא יבצע תפקיד המוטל עליו משיקולים של אמביציה אישית. כל זה לא יעמוד יותר לביקורת.
לדוגמה, האיום של שר המשפטים היום, ח"כ יריב לוין, שלא לכנס את הוועדה למינוי שופטים, אם ימומש, הוא החלטה בלתי סבירה, שכן מחובתו לכנס את הוועדה למינוי שופטים. אי־ כינוס הוועדה למינוי שופטים משמעותו פגיעת רוחב בכלל ציבור המתדיינים בפני בתי המשפט. אם נביא בחשבון שמדי שנה נפתחים 800 אלף תיקים, נבין גם את רוחב הפגיעה. הליכי משפט המתארכים גם היום, יתארכו יותר, וזה על חשבון הוצאות כספיות שיעלו וגם במחיר נפשי.
נהוג אצלנו לומר כי מי שביצע עבירה פלילית ונשא בעונש, שילם את חובו לחברה והוא כשיר לשאת בתפקיד ציבורי רם מעלה. זוהי איוולת כאשר מדובר במשרות ציבוריות. זוהי נורמה הקיימת רק בישראל ומוכיחה עד כמה אנו נעדרי נורמות ציבוריות. בשום מדינה בעולם המערבי לא יעלה על הדעת להחזיר שר שעבר עבירת שוחד לתפקיד כחבר ממשלה.
על כן נכון להבין כי אף שמדובר בהפרדת רשויות, אין הפרדת רשויות מוחלטת במבנה השיטה הדמוקרטית. אנו מקיימים איזונים. מבקר המדינה יבקר את פעולות משרדי הממשלה ויחשוף בפומבי ליקויים; ואנו גם מעניקים על פי המסורת כוח לבית המשפט להגן על הציבור מפני החלטות של שרי ממשלה שאינן עומדות במבחן הנורמות הבסיסיות המוסכמות על כולנו. מבחן הסבירות מבטיח לנו כי לפחות ברמה כלשהי משרתי הציבור הנבחרים אכן ישרתו את הציבור.