אין בלבי עוד ספק, לאחר ששמעתי את דבריו של רוני אלשיך, שכל צמרת פרקליטות המדינה צריכה לסיים את דרכה, ולא רק אלה שחתומים על כתב האישום השערורייתי שהוגש נגד בנימין נתניהו. גם אלה שממשיכים בימים אלה את הטרללת המשפטית; ובהם גם היועצת המשפטית לממשלה. התקווה שראש הממשלה לא יילחם על חפותו, לדברי מפכ”ל המשטרה, בעת התרחשותן של החקירות, מכתימה את כל מי שהשתתף במזימה לכאורה שאין לה מחילה.
מבראשית, לא היה זה ראוי, לדעתי, למנות את גלי בהרב־מיארה לתפקיד כה רגיש. מי שישב בראש ועדת האיתור, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, אשר גרוניס, התנגד להמלצה שהועברה לממשלה למנותה. לדבריו, חוסר ניסיונה במישור הפלילי פוסל אותה, בעיניו, לתפקיד שאין חשוב ממנו במערכת אכיפת החוק. לרוע המזל, דעתו לא התקבלה. שליחיו של שר המשפטים באותה העת בוועדת האיתור הכריעו את הכף. הם כנראה רצו במי שיהיה נאמן למי שאחראי למינויו - וזה מה שהם קיבלו.
במשך כל תקופת כהונתה של הממשלה הקודמת הייתה לי תחושה שהיועמ”שית נמה את שנת החורף שלה. אפילו פעם אחת לא ראיתי אותה קמה כדי לעמוד על כבודו הנרמס של שלטון החוק. לשיאם הגיעו הדברים בעת שיאיר לפיד סירב לקבל את אישורה של הכנסת להסכם הגז עם ממשלת לבנון; למעשה, עם ארגון טרור ששולט במערכת הפוליטית הלבנונית.
לא הפריע לה, לדוגמה, שראש ממשלת מעבר מכנה את האופוזיציה “מופקרת”, כינוי שאין פסול ממנו במשטר פרלמנטרי, ושהוא רואה בזה “תירוץ” נוח לשם עקיפת בית הנבחרים. האם היא חשבה שנאמנותה למי שהושיב אותה על כיסאה הרם מצדיקה כל עוולה משפטית? בנוסף, היא אישרה את מינוי הרמטכ”ל למרות הבחירות, והיא גם תמכה במינויו של מני מזוז לתקופה של שמונה שנים בוועדה לבדיקת כשירותם של מינויים בכירים, למרות ניגוד העניינים שבו לתפיסתי היא הייתה נתונה בעניין זה.
כעת, לאחר חילופי השלטון, היועמ”שית כבר ערה, למיטב התרשמותי, לגמרי. התערבותה בהחלטות הממשלה המכהנת היא כמעט יומיומית; אבל מה שמפריע לי במיוחד הוא אי־התערבותה באנרכיה שפשטה ברחובות. בחסימות הכבישים. בהצתת הצמיגים. בפגיעה בנבחרי ציבור. באלימות הגואה. בגדרות התיל שהונחו בכניסה לביתו של שר המשפטים. באמירות הקוראות למרי אזרחי. כל אלה התנהגויות שהיו צריכות להרעיד את אמות הספים בכל חברה חופשית, אולם הן לא גורמות אפילו לתזוזה קלה במחוזותיהן של המערכות שקיוו – ואולי הן עדיין מקוות – למהפכים משטריים באמצעות תעתועים משפטיים.
אלה אינן מחאות לגיטימיות. מה שקרה ליד ביתו של יריב לוין בשעות הבוקר המוקדמות חוטא למושג דמוקרטיה; כמו גם תגובותיה של היועמ”שית לאמירות של בית המשפט המחוזי בירושלים. מה שמוביל אותי לומר שיש לפעול לביעור הנגעים שהתגלו במערכות המשפט, ויפה שעה אחת קודם. השפיות חייבת לחזור לחיינו; גם בברייטון וגם בירושלים.